סטטוס מחלה: מחפשת תשובות

עיקר המסע שלי היום הוא עדיין חיפוש תשובות. כל האנרגיה, השכל ויכולת הלמידה שלי מוקדשים מאה אחוז מהיום כדי להבין מה לעזאזל קרה שם לפני 3 שנים שהתחיל את ההתדרדרות הזו שלי. בעיות הנשימה, ההתרוקנות הדרסטית מהאנרגיה, אבדן הקול. משהו קרה, אני מוכנה לשים את החיים שלי על זה. (כתבתי עוד על תחילת המסע שלי והחיפוש במערכת הרפואית - בפוסט הזה) בזמן שהגישה של רוב הרופאים והמטפלים שעבדתי איתם היא שזה פשוט "חלק מהcfs", או ש"המחלה פשוט מתקדמת", מבחינתי זה כמו לומר - לא רלוונטי מה קרה, מה הטריגרים, מה הפעיל את המערכת ככה. את מחפשת סיפור איפה שיש ותמיד יהיה רק ערפל. ככה שזה נעשה לי ברור לי שאני היחידה שיכולה למצוא את התשובות עבור עצמי. צללתי ראש, בהתמסרות מלאה למסע המחקר הזה.

חודשים שאני מקשיבה להרצאות של רופאים וחוקרים, בכל תחום רלוונטי אפשרי. מחלות אוטואימוניות, Cfs, תזונה בגישות שונות, רעלנים וההשפעות שלהם על התדרדרות של הבריאות, פרדיגמות מאתגרות על מה זו מחלה ומה זו בריאות, ומה המנגנונים הבסיסיים ביותר של התא שעומדים מאחוריהן. שנויות במחלוקת ככל שיהיו חלק מהתיאוריות שאני מתעניינת בהן, אני תמיד בוחרת ללמוד מאנשי מדע, תזונאים וחוקרים. לא כל מיני ממבו ג'מבואים (כי לא חסר מאלה :) )

אני גם מקשיבה לסיפורים של חולים, בכל כך הרבה סוגי מחלות, חולים כאלה שיצאו גם הם למסע חיפוש בלתי מתפשר, והתמסרו לו במאה אחוז. ניסו דברים על גביי דברים על גביי דברים, בדקו תיאוריות על גביי תיאוריות. למדו את הגוף של עצמם בדקויות שאני חושבת שאנחנו נוהגים לייחס היום רק לכל מיני נזירים שיושבים במדיטציה כל היום. והצליחו. ולמרות שעדויות ללא ניסוי הן לא כלי מדעי. הן עדיין המון.

אני לומדת כל כך הרבה. הדבר העיקרי שהשתנה בתפיסה שלי, הוא שאני לא מאמינה יותר שאין מה לעשות. ושאי אפשר להבין. או שדברים סתם פשוט קורים כי ככה. אני לא מאמינה לגישה הרפואית שחושבת שאם הגוף פגום - שם זה נגמר, אין התפתחויות, אין השפעות משמעויות מהסביבה, אין סיפור של מה קרה ומה הוביל למה ואין אפשרות ליותר שליטה. כאילו שמחלה זה מצב אחד, קבוע ויציב, מוכתב מראש, גנטית. כאילו שזו חומה בלתי עבירה.

אני מאמינה שהגוף מדבר, כל הזמן. ושזה המפתח. זה לא סתם ערפל. זה רק נראה ככה כשעוברים שנים של לזלזל בו, שחיים בתרבות שמתייחסת לסימנים של הגוף כלא רלוונטיים "זה סתם כאב בטן" "זו סתם חולשה זמנית", "זה סתם מצברוח" "זו סתם אי נחת" ובכן. כשאת מגלה שארבעה שבועות אחרי שאת מורידה דגנים מהתזונה המצברוח שלך משתפר בצורה דרסטית, המוח עובד טוב יותר ופצעים שהיו על הפנים והגב מאז גיל 13 פשוט נעלמו לחלוטין.... את מתחילה להבין, שהגוף ניסה לאותת בכל איתות אפשרי שדגנים, בשבילך- זה לא. הגוף אומר בדיוק מה טוב ומה לא טוב לו. רק שכבר כאילו אין לנו את האיבר המתאים להקשיב. זה לא מצחיק? זה המנגנון ההישרדות הכי בסיסי שיש לנו ואנחנו לא יודעים איך להשתמש בו.

אז הסטטוס שלי עכשיו הוא חיפוש תשובות. אני לומדת מדע מאתגר מבחוץ, אני עושה ניסויים, ואני לומדת את התגובות של הגוף. ואני מאמינה שאני אמצא. אולי זה משוגע מצידי לחשוב ככה. אולי זה יותר שפוי מכל הסתכלות אחרת שאי פעם הייתה לי.

אני אשמח לשמוע מהחוויות שלכם בנושאים האלה, דברים שלמדתם על הגוף שלכם... ואם הייתם רוצים לשמוע יותר לגביי מה שלמדתי אני - תגידו ואנסה לכתוב עוד :) ========== בתמונות: קורנפלקס ביתי מבטטה, טעים יותר מהצפוי!

============

עקבו אחריי גם בפייסבוק: https://anatolfrance.wixsite.com/adifferentlife

וגם באינסטגרם: https://www.instagram.com/anatvolinits/