כל מה שעשיתי הוא עוגה.

ברוב הימים שלי אני לא ממש תפקודית. נגיד אתמול - כל מה שהצלחתי לעשות הוא עוגה, ולראות דוקומנטרי גרוע על כת גרועה. בשאר הזמן שכבתי ובהיתי.

אני יודעת, יש כאלה שזה לא מעט בשבילן בכלל. הכול יחסי. אבל יחסית למה שרציתי, זה גרגר חול. רציתי גם לשמוע פודקאסט על בודהיזם ותפיסת המציאות, רציתי להתכתב עם כמה חברים ולארגן לנו קורס בשפת הסימנים, לעבוד קצת בגינה - לדשן את הערוגות, לעשות מדיטציה, ובעיקר - לעבוד על הספר שלי. אני תמיד רוצה לשבת שעות ולכתוב. כמעט אין יום שזה לא מתחשק לי ובימים הכי טובים שלי אני יכולה להתרכז משהו כמו רבע שעה, והידיים יכולות להקליד קצת פחות מזה.

אני מרגישה שזה חשוב לי להזכיר לעצמי מה הייתי עושה אם הייתי יכולה. כי משהו בחוסר תפקוד הזה עושה בלאגן במוח. אחרי כמה ימים רצופים שבהם את נאלצת לומר "לא" לכל חשק ורצון שעולה בך את מתחילה להרגיש כמו בנאדם משעמם, חסר רצונות , חסר תועלת. אז אני מזכירה לעצמי - אני סופרת בראש דברים שהייתי עושה עכשיו אם הייתי יכולה, אני עושה רשימות במחשב ובמחברת, אני מציירת ציורים קטנים וטיפשיים שלי עושה דברים. הם בכל מקום בבית. הם עוזרים.

איך כותבים ספר בעבודה של עשר דקות ביום?

במשך חודשים ושנים, כל פעם שיכולים. ולא מפסיקים עד שזה נגמר. כשהתנועה כל כך איטית, זה רוב הזמן נראה כמו עמידה במקום. נוף דומם נשקף מהחלון, אין רוח. אבל זה לא דומם. זה רק בקצב שכמעט ובלתי נראה לעין אנוש. אני מציירת לעצמי את הדרך בראש כל הזמן ואני משתכנעת: זו תנועה.

הבנזוג שלי טען שהעוגה יצאה טובה. וזה בהחלט לא גרם לי להרגיש מועילה יותר :)