תסמונת התשישות הכרונית וסדרי עדיפויות

עד כמה שאני אוהבת את הבית שלי, לא לצאת ממנו שבועיים וחצי זה אתגר מטורף לנפש. בלא לצאת, אני מתכוונת - שלא יצאתי בכלל. שבועיים וחצי לא לבשתי בגדים שהם לא פיג'מה, לא יצאתי מהשער, לא ראיתי אנשים עוברים ברחוב. רק בית, גינה, בית, גינה.

גם שניצל לא כל כך יצאה לאחרונה, מסכנה :(

זה לא שאני לא יכולה לצאת, אני יכולה. אבל כשיש אנרגיה כל כך מוגבלת - כל דבר בא על חשבון דבר אחר. אני יכולה לצאת ולא להכין לעצמי לאכול. או לצאת ולא להאכיל את הכלבים. לא להתקלח. לא לעשות כביסה. לא ללכת לרופא בשבוע הבא, צריך לבחור. ואני בחרתי להזמין את המשפחה שלי אליי בשבת, שזה לא מעט בכלל. וכשבחרתי את זה - מה שבא ביחד, הוא גם תקופת ההתאוששות של האחרי - עוד שבוע של לא לצאת מהבית. שלושה שבועות וחצי של לא לצאת מהבית הם כבר אתגר מנטלי ברמת נזיר זן 😁 אני לא חושבת שמישהו מבחוץ, שלא מכיר את המצב הזה יכול להבין כמה הקרבה זה. כמה כוחות זה דורש לשים על לא לשקוע בדיכאון שיבוא עם זה אחר כך. אבל זה המחיר של המפגש, ואני מקבלת אותו עליי. ואני הולכת לשמוח במפגש הזה. מה שכן, זה משהו שאני יכולה לעשות לעיתים נדירות מאוד.

הרבה מחלות כרוניות מאופיינות באנרגיה מוגבלת, וcfs במיוחד. כשאנחנו מוציאים יותר ממה שיש אנחנו מתרסקים, הכל מחמיר ואז אי אפשר כלום. ככה שצריך כל הזמן לעשות תעדוף. כל הזמן להתעסק בסדרי עדיפויות. רק שבמקום להחליט איזה 10 דברים נעשה מתוך ה20 שאנחנו צריכים לעשות. צריך להחליט איזה חצי דבר נעשה, בימים שחצי דבר הוא אפשרי. לטפל בעצמי? להכין אוכל בריא? להקשיב למישהו שחשוב לי? ללכת להשקות את הגינה? לכתוב לעצמי? לכתוב למישהו? לקחת את הכלבים לגינה? להקשיב לפודקאסט? אפשר רק אחד ביום.

עם תסמונת התשישות הכרונית, רוב הזמן צריך לנוח

אני מרגישה שאני מאוד מבורכת עם האנשים שבחיים שלי היום. שמבינים את המשמעות, את המחיר שיש לכל דבר שאני עושה, ומעריכים את הפעמים שבהן אני מצליחה לעשות עבורם ואיתם. אבל כואב לי הלב נורא, כשאני שומעת על כל כך הרבה חולים אחרים שמקבלים בעיקר ביקורת מהקרובים אליהם - שהם לא משתדלים מספיק, שהם לא חברים טובים, שהסדרי עדיפויות שלהם משקפים עצלות או חוסר אכפתיות. שובר לי את הלב, באמת.

אם מישהו מהקרובים אליכם חולה, נסו לקחת בחשבון שכשהתפקוד יורד כל כך, סדרי עדיפויות זה דבר שונה לגמרי. זו סדרה של בחירות בלתי אפשריות. זה lose-lose תמידי. זה לבחור בין להיות נוכח/ להרים טלפון/ להקשיב לבין ההישרדות הפיזית הכי בסיסית: לשמור על עצמך מתפקד, גם מחר.

מה הייתם בוחרים אתם?