?קורונה - אתם כבר בהיסטריה

בימים האחרונים זה מרגיש לי שכל הדיונים סביב הקורונה מסתובבים סביב שאלה אחת - האם זה הזמן להיכנס להיסטריה? בין אם אלה קולות מלאי חרדה או כאלה שמזלזלים ולועגים לאלה שמלאי חרדה, נראה שאנחנו עסוקים מאוד בלנסות להבין מה הדרך הנכונה להרגיש כלפיי המצב. רק שזה קצת בזבוז זמן על השאלה הלא הנכונה. רק העתיד ידע להגיד לנו כמה המצב נהיה מסוכן בסופו של דבר והמציאות של המחלה הזו לא מושפעת מכמה אנחנו מודאגים או רגועים בתוך עצמנו. היא מושפעת מאיך נפעל.

השאלה החשובה יותר בעיני היא - איך אני יכולה לעשות את הכי טוב שלי כדי לעזור למנוע מצב מסוכן ולהגן על האוכלוסייה? אפידימיולוגיה היא מדע, שמתוך הידע שלה מתקבלות החלטות כרגע ואחד הדברים שהיא עוסקת בהם הוא קצב התפשטות של מחלה. כרגע, אם לא היינו פועלים בכלל - היינו עדים להתפרצות בקנה מידה עצום. אם נפעל מעט - קצת התפשטות ירד, אם נפעל הרבה, לפי ההנחיות של משרד הבריאות - התחזיות מדברות על כך שנוכל להביא לירידה של 50% בקצב ההתפשטות של המחלה, וכך באופן טבעי היא תדעך ותעלם מחיינו. וזה קצת משגע אותי שאנשים מתייחסים להנחיות האלה כבדיחה. כי המדע בהחלט אומר אחרת. על פי מידע ממגפות אחרות בהיסטוריה האנושית, ומצורת ואופן התפשטות של מחלות מדבקות - זה בהחלט אפשרי בהינתן שכל אחד יעשה את המיטב שלו.אף אחד במשרד הבריאות לא חושב שתהיה אפשרות לנצח לעקוב אחרי כל חולה. הם עוסקים בסטטיסטיקות ובמספרים מאוד פשוטים והמטרה העיקרית שלהם היא להוריד את קצב ההדבקה לכזה שיגרום לדעיכה של המחלה ושיאפשר למערכת הבריאות לעזור למי שצריך עזרה רפואית.

הנח

אני יודעת, זה נראה זניח לשטוף ידיים. כשזה רק אתם וזה נראה מצחיק. בעיקר אם אתם סומכים על הגוף שלכם שיתמודד עם מחלה כזו, ואתם לא מאלה שמפחדים ולא מכירים אנשים מדוכאי חיסון, ונגיד שגם אין לכם קרובים קשישים מספיק בשביל שתדאגו להם. אבל זה לא זניח. כמו שזה לא זניח להשתמש בפחות פלסטיק או לנסות ולהיות יותר נחמד לאנשים בעולם. זה לחשוב על האחר, גם אם הוא כרגע בסין, או בבית אבות, או בבית חולים ולא מול העיניים שלך. זה נקרא ערבות הדדית. מושג כזה שנהינו פה אולי ציניים מידי מכדי להתייחס אליו ברצינות ויראת כבוד. זה לא להיכנס לאוטובוס כשאני חולה מתוך הבנה שאני יכולה לסכן קשיש שיתיישב במושב שלי אחריי. זה לשטוף ידיים אחרי מגע עם משטחים ציבוריים, גם אם אני לא מפחדת על עצמי, מתוך הבנה שאני יכולה לסכן את האדם הבא שאני אלחץ לו את היד. אולי הוא חולה סכרת? אולי מישהו מבני המשפחה שלו? זה לחשוב קצת רחוק יותר מהחיים האישיים שלי, על המרקם החברתי כולו. על מה שאני נוגעת בו, על מה שיש לי השפעה עליו.כן, אין לנו שליטה על רוב הדברים בחיים, אבל יש לנו שליטה על החלק שלנו. ואני רוצה להציע שבתוך המצב הזה ננסה להניח לחרדות או לאדישות שלנו ונהיה מרוכזים באיך כל אחד מאיתנו עושה את המיטב המועיל שלו, את ההכי טוב שהוא אישית יכול כדי לעזור לשמור על עצמו ועל כולנו. תחשבו על זה כמעשה של אהבה. שתפו בבקשה. אולי זה ישכנע עוד בנאדם אחד להישמע להנחיות הבטיחות. את כל העדכונים של משרד הבריאות בנושא אפשר למצוא כאן