איך מסמנים "געגוע"?

שפת הסימנים אף פעם לא תהיה שפת האם שלי.

היא שונה מאוד מעברית מדוברת. יש בה הרבה פחות מילים –

סימן אחד יכול לומר הרבה מילים שקרובות זו לזו, כשמה שחשוב הוא הרעיון הבסיסי. ומה שנותן את העושר של השפה הוא הסיפור שכל הגוף מספר, המקצב, ההבעות, הכיוון של התנועה. זו שפה סיפורית – ויזואלית. כשמסתכלים על מישהו מסמן זה קצת כמו לשמוע סיפור. הולכים מרעיון לרעיון, ומדמיינים את הדרך. זה קצת כמו ריקוד וקצת כמו פנטומימה. יש לזה איכויות שונות.

ואני שגדלתי על עברית מדוברת, חסרות לי כל כך המילים המדויקות.

אני רוצה לומר את המילה "ייחודי" ושיבינו שלא אמרתי מיוחד, או "לא רגיל", לא "שונה". ייחודי.

אני רוצה לומר אינדיבידואלי. מרהיב. אני רוצה לומר היופי החבוי. המילה הזו בדיוק – חבוי. לא נסתר. לא סודי. חבוי.

ואני מתגעגעת לצד המדויק, המדבר מול קהל, המזקק רעיונות לכדי דיוק מופתי והמתעקש על כל מילה ספציפית. אני צריכה לוותר עליו כשאני באה לשפה החדשה הזו. היא לא כזו, זה לא מה שמייחד אותה.

ואני מרגישה שעד שלא ארפה משפתי –שלי, לא אוכל באמת ללמוד לדבר את עצמי בסימון. אשאר זרה אליו.

אבל הנה סימן אחד שהתחברתי אליו, וזו הפעם הראשונה שהתחברתי לסימן והרגשתי אותו בבטן כמו שאני מרגישה מילים מדוברות.

"להתגעגע" - זו תפיסה קלה של הגרון.

איכשהו יצא ששם בדיוק יושב הגעגוע שלי – בגרון. בכאב המורגש הזה שם שמרחיק אותי משיח שוטף וטבעי עם העולם, שהוא תזכורת תמידית לזה, בכל רגע של היום. ולא משנה כמה אני אסביר את זה בהמון מילים – הסימן הזה מביע את זה טוב הרבה יותר.

"להתגעגע".