מחשבות על אושר

חברה פעם אמרה לי שהיא חושבת שאושר הוא לא תחושת אקסטזה.

אושר הוא המצב הזה שבו את לרגע שבעה, או כשיש הפסקה מהחרדה, כשהכאב שוכך מעט ואת חופשיה להלך מבלי לחשוב. או כשאת מרגישה שייכת לחבורת האנשים שאת נמצאת בתוכה, והראש שלך לא נטרף ממחשבות של נפרדות. ואז את לא חושבת כל הזמן – הו כמה נהדר שאני חופשיה ומחוברת לחבורת האנשים הזו, את פשוט קיימת שם. נינוחה.

אושר הוא מן חסד שבקלילות, שבלא לעסוק בדבר. שבלקחת אותו כמובן מאליו, היא אמרה.

השבוע הייתה לי יומולדת.

היא התחילה קשה מאוד, מצברוח - וייז

זו בכנות הייתה שנה נוראית, מהמון סיבות שונות. שעל חלקן כתבתי ועל רובן לא. אסון אחרי אסון, המון המון כישלונות. בידוד חברתי משתק שנבע משילוב של הקורונה והמגבלות ההולכות ומתרחבות שלי. משהו בסדר גודל שלא באמת הייתה לי את האופציה לשבת ולעבד. עדיין לא.

בימים שאחרי הצלחתי לפגוש קצת משפחה, ולעשות מסיבת יומולדת קטנטנה עם שני חברים לפי הלכות הקורונה: מרחקי עתק בחצר, מסכות וטבילה ממושכת בנוזלי חיטוי

קיבלתי במתנה הרבה ספרים שאני מאוד רוצה לקרוא, בלונים, וברכות שנכנסות עמוק ללב שנתלו מסביב לפינת המחשב שלי.

היום בבוקר הגשום הזה קמתי כשאני מרגישה יותר אני. יותר קלילה. יותר אופטימית. הסלון עם הבלונים והמתנות הרגיש לי מלא באנשים. החיים הרגישו מלאים בהם. ואז נוכחתי שלרגע הגדרת האושר הזו מתלבשת לי בול. כי זה לא בדיוק שהרגשתי אושר אקסטטי, כמו שהייתה פתאום הקלה גדולה. חזרה למקומות שתמיד חייתי בהם – בין הרבה אנשים, הרבה מילים, הרבה קירבה. מקומות שהמגבלות שלי והקורונה כל כך מרחיקים אותי מהם. שהיו פעם אושר זמין טבעי מתמשך.

אולי לזה מתכוונים כשאומרים שלא לקחת שומדבר כמובן מאליו. אבל אני חושבת שטוב לקחת כמובן מאליו. לא להיאחז בציפורניים חרדות בהכרת תודה מתמשכת. רק להיות חיה, שייכת, אהובה.

כמה שיותר. כמה שאפשר.

ושיהיה כבר חיסון כוסאומו,

כמה חסרים לי אנשים במרחב הפיזי שלי.