אני והכלבים שלי

חשבתי על זה, שהתמונות של עצמי שאני מעלה לכאן, לא ממש משקפות את המציאות.

ביומיום שלי, אני לרוב מחוברת לכלב או שניים, בכל זמן נתון

תמיד יש ישבן צמוד, אף צמוד, מישהו שמסתכל עליי במבט תוהה כשאני מנגבת הזמנה מהסופר במגבוני אלכוהול.

אני מכורה לריח שלהם. אני לא יכולה לחשוב שזה מסריח! למרות שאני מודעת היטב לעובדה שיש פה שני פיות שלא ציחצחו שיניים מזה 10 ו16 שנה ושאכלו את מנות קקי החתולים שלהם, לא מעט.

זה היה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי –

אני זקוקה לכלבים לידי. כלבים מרפאים אותי.

ומאז שאני מרותקת לבית ושוכבת הרבה על הספה כאילו נצמדנו עוד יותר, התאחינו אחד לתוך השני לתוך השלישי. אנחנו שומעים רעש שעובר בחוץ וקמים ביחד לבדוק מה זה. לפעמים מתחשק לי להוציא איתם איזו נביחה. אנחנו אוכלים באותן השעות ומתחילים להיות נלהבים כבר חצי שעה קודם. ואפשר לדעת איפה למצוא כל אחד מאיתנו לפי השעה ביום, החום הקור, האור והצל ולפי זה שלכולנו מקומות רביצה קבועים.

ונהייתי תלותית בהם כמו שהם בי. כל פעם שאחד מאיתנו הולך, האחרים נדרכים. כל פעם שאחד מאיתנו חוזר יש צהלות בכל הבית. כשמישהו לא מתכרבל על הספה, הוא חסר ממש.

בשבועיים האחרונים, בוני הקשיש שלנו הלך והתדרדר. היינו פעמיים במוקד חירום, ובעוד 3 וטרינרים שונים ופחדנו כל כך. זה היה נראה שאנחנו מאבדים אותו. לא יכולתי לדמיין את המשך הרגליים שלי בלעדיו. אובדן של כלב הוא דבר כל כך פיזי.

בסוף, איכשהו, מצאנו אבחנה וטיפול תרופתי והוא התאושש באורח פלא והחליט להיות איתנו עוד. אני יודעת שזה עוד יבוא, הוא בן 16 וזה מבוגר מאוד. אבל אני מאושרת על כל חודש נוסף שאני מקבלת איתו.

ככה, צמוד אלי ביחד עם שניצל, מול החלון עם הנוף. והסתיו שמגיע.

וזה, באמת רגע מושלם.