צעד קטן לענת, צעד גדול אחרי שבר!

צעד קטן לאדם וזה :)

סופסוף אחרי חודש אני יכולה להניח את הרגל השבורה שלי. עוד לא לעמוד וללכת ממש, לאט לאט. אבל בקרוב אני מקווה.

זה היה חודש קשה. התניידתי בבית על כיסא גלגלים, מבלי שאני מסוגלת לתפעל אותו בעצמי וקיבלתי טעימה של מה זה להיות סיעודית. התזמון היה קשוח - החודש הראשון של האבל על אבא שלי. כל בוקר בזמן הזה הכי רגיש נפשית אחרי שמתעוררים כשכל המחשבות עוד פראיות ולא מעובדות כשהצורך להעסיק את עצמך כדי לא לטבוע הוא הכי חזק - לא יכולתי לקום לבד ולהתחיל את היום. שכבתי במיטה כל בוקר, בוהה בתקרה ומחכה שיקחו אותי. מלא זמן ריק. מלא זמן המתנה. מלא תסכול יומיומי, מלא קושי זוגי. הסגר קורונה. קול שהלך לגמרי ולא אפשר לי לתקשר בכלל, לא כדי להגיד מה אני טכנית צריכה ובטח לא כדי לפרוק עם חברים. טירוף.

אבל דווקא בתקופה הזו הצלחתי לסיים את השלב הכי משמעותי בספר שלי, אחרי שבועות שלא נגעתי בו. זו הייתה החלטה שעשיתי עם עצמי: שעד שהרגל שלי נוגעת שוב ברצפה - אני מסיימת את השלב הזה. והצלחתי! יאי :) איכשהו דווקא בזמנים הכי קשים כשאני מרגישה שאני עומדת ליפול לתהום בלי תחתית, משהו בי פורץ בכוח. זה כמו איזה חבל שאני זורקת למעלה, אל החיים. ונאחזת בו כאילו שהוא הדבר היחיד שקיים. כאילו אם לא זה אני אחדל ואמות. אני יודעת שמבחוץ זה נראה כמו משהו חזק לעשות, אבל זה לא. זה נטו יצר הישרדות. מנגנון שמופעל כשאת בקצה של עצמך. זה לא פוסט על איך "טוב שזה קרה" או משהו. זה היה נורא. ברמות שקשה להסביר ולא בא לי לשתף בהן. והייתי מעדיפה ששומדבר מהאסונות שנפלו עליי לא היו קורים אף פעם. זה אולי יותר לספר על זה שנוראה ומגבילה ככל שתהיה המחלה, דווקא היא זו שיצרה את הצדדים הכי מסוגלים שלי. הבלוג הזה, הספר, כל מה שעשיתי בקריירה שלי כמאלפת כלבים - כולם באו מתהומות ענק ופחד מוות. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיהם. אבל יאללה, אני מוכנה לזנק אל התקופה הבאה. ואם אפשר בבקשה הפסקה של איזה כמה חודשים מהפציעה הבאה 🤞🤞🤞

========= בואו להכיר אותי גם באינסטגרם: https://www.instagram.com/anatvolinits/ =========== אם אתם כמוני סובלים מהמון פציעות - דלקות גידים, שברים וקרעים שנוצרים בקלות, פריקות חוזרות ולאף רופא אין מושג מה יש לכם, כדי להציץ בדף של עמותת אגם - קהילת אהלרס-דנלוס וגמישות יתר בישראל