פוסט פרידה מעסק של 12 שנה

זהו זה. באופן רשמי סגרתי את העסק שלי.

אם הייתי רואה לפני שלוש שנים את התמונה הזו, אני חושבת שהייתי בוכה שנה רצוף. ואולי בעצם זה מה שעשיתי. במשך 12 שנה העסק הזה היה מרכז החיים שלי והדבר שהגדיר אותי. הייתי מאלפת כלבים בשיטות חיוביות. ומרצה ומורה. הייתי נוסעת ללמד בחיפה ובאר שבע וחיה על סנדוויצ'ים של תחנות רכבת ועל האדרנלין הזה שלעמוד מול קהל של זרים נותן. היה לי גם קורס משלי שהמצאתי ושאנשים אשכרה רצו לשלם לי כדי ללמוד, שזה דבר שאף פעם לא הפסיק להפתיע אותי. הייתי מכינה את העוגות הקטנות שלי ונוסעת במוניות ללמד בכיתות שכורות ביפו ובעמותות עם כלבים מופרעים במיוחד, מתחילה ימי עבודה בשמש עם בגדי עבודה כמעט נקיים, ומסיימת אותם עם בוץ ואבק וריח ממכר של רוק כלבים. כשהייתי מתקלחת אחרי העבודה היה יוצא ממני שחור. ראיתי בזה סימן לבריאות וחיים :)

בין שיעורים, תמיד היה עם מי לקשקש :)

אלה היו ימים יפים מאוד. והם היו כרוכים לא רק בעבודה, אלא גם במצב תמידי של סימון יעדים שלא האמנתי שאגיע אליהם, ועמידה בהם. והגעה לקווי סיום עם קוצר נשימה ומפרקים מתפרקים, וטונות של גאווה. הייתי מישהי. הייתי ענת ווליניץ שמכירים ורוצים לשמוע. ובתור מי שהייתה ילדה שאף פעם לא הרגישה חשובה מספיק כדי לתפוס מקום, זה היה משהו בשבילי. לא פספסתי אף סמינר ואף מפגש חברתי של קולגות והייתי מרותקת לכל דיון מקצועי. אהבתי את האנשים, אהבתי את הכלבים וחייתי את זה. וחשבתי לעצמי ביהירות של בני אדם שבניתי את זה בשתי ידיים ושזה שלי ושאי אפשר לקחת את זה ממני.

כשזה התחיל להילקח ממני, באמת חשבתי שזה הסוף שלי.

האובדן הזה בא לאט לאט ובהדרגה. התדרדרות פיזית מתמשכת ואיתה כל פעם נחתה עוד הבנה על תיפקוד שלא יחזור. כל פעם מצאתי את עצמי בפנים דומעות והמומות אומרת לקרובים אליי "אני כבר לא אחזור לעשות את הקורס שלי" או "אני כבר לא אחזור להרצות" ובסוף - "אני כבר לא אחזור לאילוף". וכל פעם אמרו לי מה פתאום, את לא יכולה לדעת, אולי המצב ישתפר. אבל ידעתי. אני אומרת דברים כאלה רק כשאני כבר יודעת. וכשאת בתוך הגוף, את יודעת. ניסיתי להסתכל רק צעד אחד קדימה, לפתור רק את מה שלפניי ולשאול כמה שפחות שאלות קיומיות כמו מי אני בלי זה, או מה אני עוד יכולה להיות. פתאום הייתי זו שמתרוצצת בין רופאים ושוכבת במיטה בשאר הזמן. לא הייתי כלום.

עכשיו כשאני עושה את זה רשמי זה כבר כמעט ולא כואב. את האבל שלי עשיתי. נתתי לו לעבור דרכי כמו נהר גועש. טבעתי. השתדלתי לא לפחד. גיליתי שאחרי כל זהות שהולכת לאיבוד, לא משנה כמה יקרה - יש עוד אחת שמחכה. אני לא ענת ווליניץ אילוף כלבים ואני חושבת שאף פעם לא הייתי. אני אישה אחת. שתלבש עוד אלפי צורות אישיות שונות לפני שהחיים האלה ייגמרו. וכולן יהיו היא. וגם אף אחת לא.

============ איזה חלקים של עצמכם נאלצתם להשאיר מאחורה בחיים? איזה זהויות חדשות מצאתם בדרך? או כל דבר אחר שבא לכם לשתף, אני אשמח לשמוע 📷<3