?פוסט יומולדת: האם אני ברת מזל

אני חושבת הרבה לאחרונה על מה זה אומר להיות ברת מזל בחיים. ואם אני למרות הכול, כזו.

בוקר יומולדת במרפסת עם בוני

אני כותבת את המילים האלה עכשיו עם האנג אובר קשוח, שבעוצמה שלו יימשך כנראה כל שאר השבוע. אז מיטה, מוח לא עובד, מפרקים כואבים, חוסר יכולת לצאת אפילו למכולת או לגינה ליד. מצב זומבי. זה גם קשה מאוד לשמור על מצברוח סביר במצב הזה והוא נוטה לצלול עמוק עמוק לתהומות בלי סוף. הרבה פעמים אני יודעת לזהות את זה, להקשיב למוח מספר סיפורי זוועה על העתיד וההווה וחוסר המשמעות ולצפות בכל זה רץ, כאילו היה סרט או פודקסאט שרץ ברקע. משהו עם סיבה, משהו תחום בזמן שיחלוף. זה מזל רע מאוד, אני חושבת, להיות חולה כל כך.

והוא הגיע ההאנג אובר הספציפי הזה כי נפגשתי עם חברים אתמול, לכבוד היומולדת. מה שהיה הכי כיף שעשיתי מזה חודשים. אני בכנות, די נדהמת לפעמים שעדיין יש לי בחיים אנשים מהעבר שהם חברים טובים שלי. יש מעט כל כך שאני יכולה לתת ולעיתים רחוקות כל כך. אני כמעט ולא יכולה לדבר ועדיין יש קשרים שמחזיקים בעוצמה הזו, שרואים אותי מעבר לשתיקות ולמה שאני לא יכולה, שעשו איתי את המעבר הזה ממה שהייתי, למה שאני היום ולמדו לראות ערך גדול בזה. אני תמיד הייתי בנאדם של חברויות עזות וחזקות, ועדיין אני נדהמת על כל אחד ואחד מהם. אז כן, ברת מזל מאוד.

ואז יש את העניין של הדיבור. אובדן הקול הזה, חירב לי את החיים. אין דימוי יפה לזה, הוא פשוט נסע עם בולדוזר הריסה על כל החיים שלי ורמס הכל. כל קשר שלא היה הכי קרוב שאפשר, כל סיכוי לעבוד, את האפשרות להיות עצמאית ולהסתדר לבד במאה ואחת סיטואציות. את היכולת לפרוק ולשתף ולהוציא מעצמי החוצה, שהייתה חלק עצום ממני. את היכולת להיראות נורמלית. לא, לא ברת מזל שם.

אבל הוא גם השתפר מעט הקול שלי, ומאפשר לי עכשיו להגיד כמה משפטים בערב. אז אני כל הזמן עסוקה בלשאול את עצמי על כל משפט - אם הוא חשוב מספיק להיאמר ולהתבזבז. מה שווה את זה ועל מה לוותר. ואתמול, כשיכולתי להגיד את הכמה משפטים שלי, ולהרגיש חלק כמעט נורמאלי מהדינמיקה, אחרי חודשים של ישיבה שותקת בצד, לא הייתה ברת מזל ממני.

אני מרגישה שבתור אישה חולה מאוד שמשתפת את החוויות שלה באופן פומבי, יש ציפייה שאני אהיה חד מימדית - או זועמת ומדוכדכת למוות או אופטימית ומתעלה מעל הכול באופן תמידי. אבל החיים הם לא כאלה, בשביל אף אחד. בחיים יש הכל. בכל רגע יש עשרים סיבות להרגיש מקופחת ועשרים סיבות להרגיש פריבילגית והם תמיד שלובים זה בזה, מרצדים. רגע אחרי רגע. כמו בטבע שיש בו חיים ומוות וחמלה ואכזריות בכל שניה, צמודים זה לזה מבלי לסתור. ורק אנחנו מנסים לבחור. להצביע ולהגיד שהעולם הוא כזה או אחר. או שצריך לראות רק את הצד החיובי. אני לא חושבת שצריך. בעיני יפה הרבה יותר לשבת אחורה על איזה ערסל מתחת לעץ, ולהסתכל על המורכבות המטורפת של כל הפרטים, לא להשמיט משהו בכוח. יש בזה, עבורי לפחות איזו הרפייה עמוקה, אמת עמוקה. ואיזו דרך, שתמיד נמשכתי אליה.

סליחה על החפירה הבוקר, אני רגשנית בימי הולדת ועוד עם מוח ששוכח כל מילה שלישית שעולה. לסיכום, אפשר בקשת יומולדת? אם אתם קוראים בבלוג שלי ומתחברים למה שאני כותבת, תכתבו לי למה אתם מתחברים, מה מדבר אליכם כאן ומה אתם אוהבים בו. תשתפו איזה פוסט אולי. מחר אני כבר אהיה עמוק עמוק בהאנגאובר שלי ובדיכאון שהוא יביא איתו, וכל זה יראה כמו הד רחוק ששייך למישהי אחרת. אבל היום זה עוד ישמח אותי מאוד מאוד.

ועכשיו, אני הולכת לקרוא את המכתב יומולדת מהבנזוג הכה חמוד שלי <3

כרטיס ברכה חמוד במיוחד

================ בוא להכיר אותי ואת הירקות שלי באינסטגרם: https://www.instagram.com/anatvolinits/