על תקווה, אבדן וסיפורי החלמה

בחודשיים האחרונים ככה נראים הבקרים שלי:

עבודה בגינה כשברקע פודקאסט, כל פעם אחד אחר עם סיפורי הצלחה של גברים ונשים שהצליחו לשפר או להחלים ממחלות אוטואימוניות ומתסמונת התשישות הכרונית. אני בולעת סיפור אחרי סיפור, חוקרת ומנתחת אותם בראש - מה מאפיין את מי שהצליח, את המסע שלו, מה אפשר ללמוד מזה. אבל בעיקר אני שומעת אותם כדי לתת לעצמי כל הזמן רוח גבית של תקווה במסע האישי שלי.

לא תמיד הייתי מוכנה לשמוע סיפורי הצלחה. קשה להסביר עד כמה הם יכולים להכאיב. וכמה כעסתי כשאנשים ניסו לספר לי על כאלה. כי באמת, הסיכויים לשנות את המסלול של הגוף, אפסיים כל כך. אני זוכרת את עצמי בת 22, אחרי שנה של מחלה ותיזוזים בין רופאים לרופאי אליל וקריאה בפורומים מבינה באופן שכלתני מאוד שזה מה יש, ושצריך לחיות עם זה. החיים לא יכולים להמשיך להיות קפואים במקום. סגרתי את הדלת בבת אחת על הניסיונות ללכת נגד זה ורק נסגרתי בתוך עצמי ופיתחתי לי שיטות לחיות עם זה טוב יותר. קשה להסביר למישהו מבחוץ. ההיסגרות הזו היא קריטית כדי להיות מסוגלים לקבל את החיים כמו שהם, להיות רגילים אליהם. לא בריא לעצור הכל ולהילחם במציאות. במיוחד בכזו שלפי כל הנתונים הקיימים היא בלתי ניתנת לשינוי.

העניין הוא שכשפותחים את הדלת לתקווה, פותחים אותה גם לכל האבדן שקיים ביומיום. הם באים תמיד יחד, תקווה ואובדן. והאבדן הוא משהו שגם ככה תמיד קיים שם ברקע ודורש מלחמה מתמדת וכוחות כדי לא להישאב אליו. לא משנה כמה את רגילה למה שיש, תמיד יש בך את זו שזוכרת איך היה לפני כל זה. אצלי - מישהי שיורדת מהאוטובוס 5 תחנות לפני העבודה כדי להוציא קצת אנרגיה בהליכה לפני. אם הייתי נותנת לעצמי להתגעגע אליה, לחשוב שאולי היא יכולה לחזור, לא הייתי יכולה לתפקד ולבנות לעצמי חיים. תחשבו על זה, כשאתם מציעים איזה טיפול חדש או סיפור יוצא דופן למישהו שחולה במחלה כרונית. יכול להיות שאתם פותחים לו דלת לעולם שקשה לשאת.

אבל מה שאני מבינה עכשיו, כשאני שומעת את הסיפורים האלה, הוא שאחד המאפיינים הכי משמעותיים בסיפורי ההחלמה הוא שמדובר באנשים שפשוט לא הפסיקו לנסות. זה ממש לא אומר שהמציאות היא פחות מציאות, ושהסיכויים גדולים יותר. רק שאני מבינה, שאם יש לי איזשהו סיכוי להיות מה1% שמצליחים לשנות את המציאות, זה רק אם אני לא אפסיק לנסות.

אני מבינה גם, שיש איזה אמצע. שאפשר לפתוח את הדלת ולתת לתקווה ולאבדן לשבת שם ביחד, לתת להם לייצר איזו מנגינת רקע ייחודית של געגוע שמלווה את החיים. ועדיין להמשיך לחיות וללכת, וללכת וללכת.

=======

הפודקאסט שאני מקשיבה לו הבוקר: https://www.phoenixhelix.com/…/episode-113-healing-storie…/…