על חומות

1. נוצרה חומה גדולה ביני לבין העולם. אינני יכולה לגעת. אני שולחת את היד שוב ושוב, מנסה למצוא דרכים לעקוף את זה. סדקים. חריצים של תפקוד, דרכם אני יכולה להיות במגע. בכל חוש שלא יהיה. להפעיל כוח, לדחוף לכיוון מסוים. לומר. לערבב, לתלוש, לעשב, לשתול. אני רוצה ללכת לאורך החומה הזו בנחישות, חודשים. כמו שהלכו *מרינה אברמוביץ ואוליי לאורך החומה הסינית. בלי להחליט מראש מה יגלו בדרך, בלי לדעת את התוצאה רק עם תשוקה מהדהדת לחיות, לחקור, לעשות. אבל פעמים רבות מידי אני מתיישבת לבכות ולא קמה ימים.

יש את המלחמה לנסות ולהחלים. ויש את המלחמה לחיות את הימים ולייצר בהם משמעות.

2. המחלה שלי היא ערימת ספרים כבדה שמישהו הניח בידיים שלי בגיל 21 ולא לקח בחזרה. היא קיר שניסיתי לקפוץ מעליו וככל שקפצתי רק נוכחתי כמה גבוה, כמה רחב. כל קפיצה הכירה לי מקרוב עוד קצה של עצמי ועוד אינסוף קיר. וגדלתי חזקה כי הלכתי את המסלול של החיים שלי בקפיצה מתמדת. וצנועה – כי לכל מקום שהלכתי ליוותה אותי אי העבירות של המחלה . מזכרת נצחית לאי השליטה שלי על הגוף, על החיים, על מה שעוד יקרה.

כשאנשים אומרים, את מה שהם אוהבים לומר – שהכול בראש, שאת הכול אפשר לנצח ולכבוש. אני יודעת מייד שהחיים שלהם היו שונים מאוד משלי.

======= *התמונה: מיצירה של מרינה אברמוביץ שהיא אמנית מיצג שאני מאוד אוהבת ביצירה הזו היא ובi הזוג שלה הלכו אחד לקראת השנhיה במשך שלושה חודשים לאורך חומת סין. אם מעניין אתכם העבודה הזו נקראת "the lovers". היא לא קשורה ישירות לקטע הזה. רק באסוציאציה חופשית :) פה אפשר לצפות בהרצאת הטד שלה

======== והיי לכם. כבר הספקתי להתגעגע :) בגלל מצב הידיים שלי, אני לא יכולה לכתוב את הפוסטי - דיעה הארוכים והמפורטים הרגילים שלי ועם זאת, קשה לי שלא להיות כאן. אז נכנסתי למגירה ושלפתי את הקצרים והאישיים יותר. אז בכנות, יעניין אתכם לקרוא עוד מהמגירה שלי?