את לא שולטת בגוף.

אני מבזבזת המון זמן על להרגיש אשמה.

הקטע הזה שכתבתי בשנה שעברה עוזר לי לפעמים להחזיר את הלב שלי למקום הנכון:

את לא שולטת בגוף. את יכולה לשלוט בדברים שאליהם את חושפת אותו – חדרים נעימים, אנשים ברי – אמון, רגעים אופטימיים. את לא שולטת באיך שהם יתנהגו, לפעמים, בניגוד לציפיות. את שולטת ברמת הגירוי החושי. את תמיד יכולה להיכנס אל החדר, להגיף את התריסים לתחוב את אטמי האוזניים ולשכב כך בדממה החשוכה. כמו נופלת ונופלת ולא מנסה לבלום. את לא שולטת ברפלקס של הגוף לקפוץ פתאום, כמו לפני שנרדמים ופתאום הגוף מרגיש עצמו נופל וקופץ בבהלה. את שולטת במה שתאמרי לעצמך ברגע שאחרי: תני לו ליפול תני לו ליפול תני לו ליפול. הכל חולף הכל חולף. עכשיו ים אחר כך תגיעי לחוף. את שולטת במקום שממנו את מסתכלת: מלמטה, מהצד, מבתוך, מלמעלה. לומדים להסתכל מלמעלה: הטוב הרע, הכל חולף. לא צריך אדמה בכדי לפעול. לא צריך כל הזמן כדי להתקדם. אין שליטה על החרדה, שמורגשת בכל זאת כשהים לא נגמר והאוויר כן. והמחשבה שהיא מציאותית ומפוכחת ומלאת מלח ים – שאולי הפעם זו הפעם האחרונה. לא יהיה עוד חוף, לא יהיה אוויר. את שולטת במה שאת בוחרת לקרוא במהלך היום: חדשות, מאמרים מלאי תקווה על תרופות, ויכוחים קטנוניים ברשתות החברתיות. כל אחד מהם מוביל למקום אחר, מחשבות אחרות, כוחות אחרים. את לא שולטת בכעס שלך בעימותים שאליהם את נכנסת. לא בדופק שקופץ בשנייה ולא בצמרמורת הקרה שמרעידה את הגוף מבפנים ומרגישה כאילו מקפיאה את הדם עד כדי שאת נהיית זוחל כלשהו. רק שכל איבר נמצא במקום הלא נכון ומרגיש תחושות לא נכונות – נמלול בכל הגפיים, לחץ בבטן, כאבי ראש ולב שמרגיש שעומד להתפוצץ. ואת לא שולטת בכמה זמן שלוקח לכל זה לצאת מן הגוף. לפעמים, שבועות. ואז הוירוסים, והפציעות, והמציאות שצריכה איכשהו שתמשיכי לתפקד בה. ואת כמו ציור מצומרר של פיקאסו, הכול יצא משליטה, הכול לא במקום ולא עובד. יש לך שליטה אז, על מה שתאכלי לארוחת הערב ועם מי תאכלי אותה. מי שיכול להיות לצדך ולחבק אותך, גם כך.

(מהספר שלי, שנכתב תוך כדי)

מי שלא תהיו שקוראים עכשיו, אני מקווה שמשהו מזה נכנס גם ללב שלכם. שתצליחו היום להעריך את עצמכם על כל מה שאתם מצליחים לעשות, ותסלחו על כל מה שלא בשליטתכם. אשמה, איזה דבר מיותר <3