מתאמנת בלטבוע

כל בוקר במדיטציה אני מתאמנת בלטבוע.

ואח"כ כשאני שותה את התה שלי במרפסת אני צוחקת עם עצמי. כל תורות השיפור העצמי של הדור שלנו מדברות על שליטה, התכוונות, זימון. על יד שאוחזת בגורל כמו מושכות על סוס מתפרע. על ניצחון הנפש על הגוף. הרוח על החומר, הטוב על הרע, כוח הרצון על התשוקה.

ובעצם כל הזמן הזה, מה שבאמת קשה הוא להרפות את האחיזה.

לקבל שעכשיו לא נוח. שרוצה להיות במקום אחר. שלא הושלמו המטלות.

אני שוכבת על הגב ומתאמנת בלשחרר הכול.

כל ניסיון להיות משהו אחר. להצליח בזה, להירגע, להרגיש טוב יותר, להיות מישהי חשובה. לפעמים יש רגעים אבסורדיים ממש. אני מוצאת את עצמי במאבק בתוך הראש – מפחדת לשחרר מחשבה שעלתה, שהיא כל כך אני. שמרגישה כל כך חשובה. שאני מרגישה שאם ארפה ממנה, אמות. אחדל. לא אהיה אני. ואז אני עושה את התנועה הפנימית הזאת – פותחת את האגרוף הקמוץ. את כל הציפיות והמה אמור היה להיות ואת כל הגעגוע. ונותנת לעכשיו לבוא. גם כשהוא לא מביא איתו הקלה. גם שהוא עוד ועוד מעגלי מאבק פנימי. אני מתאמנת בלטבוע.

ואם היו מסתכלים מבחוץ היו רואים אישה שוכבת ללא תנועה. כמו שאני נראית כשאני עושה את הפיזיותרפיה שלי. ועדיין. אני מתחזקת.