ספר לי את הסיפור אודותיי

ספר לי את הסיפור אודותיי, כי אני לא מכירה סיפור דומה לו. לא הייתי יודעת איפה בכלל לחפש. איפה ישנם סיפורים על נשים חולות שלא מתות ולא מחלימות, ורק נשארות לחיות בגופן השבור. בבדידות חלל הבית. בוקר ולילה בוקר ולילה. עונה אחרי עונה. מהו החלל הזה, עמום. שחור. שבו אין אבחנה ברורה, שבו אולי לעולם לא נדע את הסיבה שבגללה איבדתי הכל. שבו אין פרוגנוזה. לא ניתנים מספרים ואחוזים להצלחה. וכישלון נמדד רק פנימה, על פי מה שאת מצפה לו ולא משיגה. זו הליכה ביער חשוך מלא טחב. בלי שבילים מסומנים. את משרטטת תוך כדי הליכה. ומכיוון שאין שביל קיים למצאו, גם כשאת הולכת את תמיד אבודה. ישנם סיפורים שאפשר לספר, אלה שהחברה מספרת אודותינו, אבל אני לא מוכנה להסכים לקרוא לעצמי במילים כמו עלובת חיים או מסכנה. אני לא רוצה את הסיפור שבו אני טרגדיה ובוודאי לא את זה שבו אני משהו חלש ונכנע. אני גם לא רוצה להיות גיבורת חיוביות מאולצת שמותחת חיוך נוקשה ומוכרת לכל עבר את הרעיון שהנפש יכולה וצריכה לנצח את הגוף. ספר לי את הסיפור אודותיי, אני מבקשת. תמצא סיפור טוב. תכתוב אותו בספר ילדים. שלח אותו אליי בזמן רחוק רחוק אחורה, שיקראו לי לפני שינה. וכשיגיע תורי להיות מבוגרת וכשיישבר הגוף. אוכל לומר לעצמי: זה הסיפור אודות ההיא. אני יודעת איך הוא הולך. יש לי מפה =========== מהספר שלי, שנכתב תוך כדי.