על גבולות אישיים וצרכים של אחרים

גבולות אישיים. הדבר הזה שאין כל כך לרובנו, היכולת להגיד: לא יכול/ה יותר, עד כאן, זה מה שאפשרי עכשיו.

עם הבנזוג שלי פצוע- ברך בבית, ואני כל היום מסתכלת עליו ורוצה לעזור, זה היה שבוע ממש מסובך. כאילו, פולניה. פצוע. לא מתבקש להכין לו שלוש פעמים ביום את האוכל הכי טעים, טרי ומגוון שאפשר, כולל עוגיות ומים עם פירות יער קפואים בפנים חמש פעמים ביום? :)

אז זהו, שכמה ימים כאלה וקרסתי. לא לקחתי בחשבון שיש עוד מליון מטלות אחרות שבדרך כלל הוא עושה. שהגוף שלי יפסיק לתפקד אחרי יומיים, ושהמוח שלי יפסיק לתפקד אחרי שלושה. עכשיו, על 10% בטריה במוח, אני כותבת את הפוסט הזה :)

במקרה של תסמונת התשישות הכרונית (cfs), גבולות הם קריטיים להישרדות. אין ברירה אלא לעצור, והרבה הרבה לפני ההגעה לקצה. לומדים את זה בדרך הקשה. בפשטות - אחד המנגנונים הפגומים במחלה הזו הוא ייצור האנרגיה ברמת התא, ככה שברגע שמוציאים את הקצת שיש, לוקח המון המון זמן לחדש את המלאי. אז בזמן שאצל בנאדם בריא עומס משימות וסטרס במהלך חודשים מובילים לעייפות כללית ושחיקה, אצלי - מספיק חצי יום שאני עושה בו יותר ממה שיכולה ואני מוצאת את עצמי במיטה לשבוע, לא יכולה לעשות כלום. ואם ממשיכה משם לדחוף בכוח, אז מגיעה למצבים של החמרות בלתי הפיכות. וכן, בתור טיפוס עקשן, פרפקציוניסט ועם תיאבון תמידי ליותר ממה שמסוגלת הייתי שם בנקודות האלה לא מעט. הייתי תלמידה גרועה מאוד בנושא הזה, כזו שמושיבים אותה בכוח ועושה פרצופים של "לא רוצה ללמוד, מה תעשו לי?". כמה איברים לא מתפקדים אחר כך, כבר למדתי.

לשמור על הבריאות במצב הזה דורש ניהול כוחות ומשימות לולייני ויצירתי, לשים את הפרפקציוניזם בצד, ללמוד להגיד "good enough". אני חושבת שעבור עצמי לגמרי למדתי לעשות את זה. אני יודעת להסתכל על מטרות של 50 ק"מ קדימה, לתכנן לעשות 5 מטר ביום, ואז להצליח לעשות את החצי מטר שלי ועדיין להיות מסופקת. אני יודעת לעצור ולהגיד: "רגע מה באמת חשוב עכשיו?" ולעשות איזו התפקסות כזו במוח ולראות צלול איך כל הדברים המינוריים נדחקים הצידה ודבר אחד מתבלט. אני יודעת לוותר בעיקר, ולא לעשות מזה עניין. אז אני לא אעשה פיזיותרפיה שבועיים, אז אני לא אראה חברים בחודש הקרוב, אז אני לא אצא מהבית השבוע, אז אני לא אלך לרופא שאני צריכה. אז אני לא אוכל עד הערב. לא נורא. שום דבר לא קריטי. שום דבר בעולם.

בשבוע האחרון שמתי לב פתאום שהקושי לשים גבולות לעשייה שלי כשמישהו אחר צריך אותי - הוא סיפור אחר לגמרי. מצאתי את עצמי שופכת פי 5 מהאנרגיה שיש לי לשם כדי שיהיה לא פחות ממושלם - טעים, ונקי, ונעים, ושכל מה שהוא צריך יגיע אליו באותה השנייה. ניסיתי להיות הבת זוג המושלמת. כאילו, אני יכולה לשכב במיטה רעבה, ולהחליט לחכות שעתיים לפני שאני קמה להכין. אבל הוא? אין מצב בעולם שאני יכולה לחיות עם שנייה אחת שהוא לא יקבל ישר את מה שהוא צריך. איזה פער יש בין מה שאנחנו נותנים לעצמנו, לבין מה שאנחנו נותנים לאחרים. בנוגע אליו מצאתי את עצמי, כמו אני של פעם, התלמידה העקשנית.

היום ככה עצרתי, מפונצ'רת. והבנתי שאי אפשר להמשיך ככה. זה כלל גם מלא דברים טכניים - בקשות עזרה, הזמנת אוכל מבחוץ, ויתור על דברים. אבל זה בעיקר כלל להצליח להתבונן על מה שבתוכי שלא יודע לעצור, ולהחליט שאני לא נכנעת לו, אלא ממשיכה, כמו שתמיד עשיתי לבנות את עצמי כנגדו. בשבילי זה אומר לפתח כל הזמן ובכל רגע תכונות של קבלה וסליחה עצמית. את היכולת בכל נקודת זמן לפרק את המחשבה של "מה אמור להיות" (שהיא מן שילוב של כלל הפרפקציוניזם האישי + ההפנמה של הנורמות החברתיות) ולראות את המה חשוב באמת - שבימים האלה נהיה ביחד, נעזור אחד לשני מבלי להיגמר, ונצחק על כל מה שאי אפשר. מה עוד אפשר לעשות בחיים האלה חוץ מלצחוק על מה שאי אפשר? :)

בתמונה: הפצוע, מתבדח עם רופאיו. ============ אם אתם חולים בתסמונת התשישות הכרונית, או חוששים שזה מה שיש לכם הצטרפו לקבוצת התמיכה בפייסבוק