על אי וודאות, היפוכונדריות וכוחות פנימיים

להיות חולה במחלה כרונית, עושה אותך קצת היפוכונדרית. אבל באופן מוצדק. תסמינים באים והולכים ומשתנים, ומתרחבים ונעלמים. וכשמגיע סימפטום חדש את אף פעם לא יודעת מתי הוא כאן להישאר, ומתי יחלוף.

הייתה את הפעם שבה כל השרירים בגוף כאבו - ולא יכולתי להרים תיק על הגב, או לשכב באף תנוחה חוץ מעובר, או לעמוד. אחרי חצי שנה - זה עבר מעצמו. היו את השנתיים של הסחרחורות, לעמוד היה מסובך, לסובב את הראש היה משהו שצריך לעשות ממש ממש לאט. ועם הזמן זה דעך. ונעלם. אבל היו גם את הפעם שבה התחילו לכאוב הקרסוליים, וזה רק הלך והחמיר והפך לנכות והפך לי את כל החיים - יכולת התפקוד בעבודה, התחביבים, היומיום. ויש את כאבי הראש - שיכולים להגיע להישאר חודשים לגרום לחוסר יכולת להתרכז יותר מכמה דקות, לראות טלוויזיה, להיות מול המחשב. ואז להיעלם לחודשים ואז לחזור. וכל פעם, החיים משתנים. כל פעם הסתגלות.

תסמינים הם לא דבר קבוע. להיות חולה במחלה כרונית זה הרבה פעמים אומר לא לדעת עם איזה גוף ועם אילו יכולות תקומי בבוקר. וכשמשהו מתקלקל - כמו כאב הבטן הזה שהתחיל הבוקר, ודורש לשכב מקופלת ומגביל את האכילה את באמת לא יודעת, אם זה משהו טיפשי כמו משהו שאכלת, שיחלוף. או שזו המציאות החדשה מעכשיו. זה תמיד רגע מערער, האי וודאות הזאת. אני מוצאת שאנשים מסביב מתקשים הרבה פעמים להכיל את חוסר הוודאות, הרבה יותר ממני. אנשים תמיד מרגישים צורך להגיד "זה שום דבר, זה יעבור" וקשה להם לקבל את העובדה שכמו שיכול להיות שכן, גם יכול להיות שלא. זו תמיד אופציה.

אני מבינה אותם אבל. יש איזה אמון שיש לך בגוף, כשאת בריאה. אני עוד זוכרת אותו. את חולה, או נוקעת קרסול או שיש איזה כאב בטן ואת לגמרי קלילה לגביי זה, יש איזו ידיעה החלטית וברורה שאת רק "מבקרת" בסימפטום הזה, ואת יודעת שהגוף שלך יתגבר. האמון הזה אצלי שבור. הניסיון והשנים שהיו שברו אותו. המגן הפסיכולוגי הזה של "לי זה לא יקרה" פשוט לא קיים.

אבל מה שזה מאלץ אותך לפתח הוא סוג אחר של וודאות, שאת אומרת לעצמך - אני יודעת שהכול יכול לקרות. אני יכולה לאבד את היכולת לדבר, לעמוד, ללכת, לחשוב. הדברים הכי בסיסיים והכי מובנים מאליהם יכולים להעלם ברגע. זה הכל אפשרי בעולם הכאוטי הזה. אבל לא משנה מה יקרה, אני יודעת שאני אמצא דרך לחיות עם זה ואני אמצא משמעות, ושמחה, ואהבה. זו יציבות פנימית עצומה, שלא הייתי לי כשהייתי בריאה, ואני לא חושבת שהיתי מפתחת בלי החיים האלה שהמחלה לקחה אותי דרכם.

אז אני קצת "היפוכנדרית" הבוקר, עם מחשבות מערערות על איך זה יהיה אם עכשיו תכאב לי הבטן תמיד. אבל מודה נורא על זה שאני גם יודעת להתחבר לכוח הפנימי יוצא הדופן הזה, שהוא מעל כל הכאוס ואי הוודאות, שיודע שלא משנה מה יקרה לי בחיים, אני אמצא דרך להיות בסדר.

שישי בבוקר, זמן משפחה

אם אתם חולים בתסמונת התשישות הכרונית (cfs) או חושדים שזה מה שיש לכם הצטרפו לקבוצת התמיכה: https://www.facebook.com/groups/1435598306557506/