נעים מאוד, קבוצת סיכון

נעים מאוד, קבוצת סיכון כאן.

אני והחברים שלי, אנחנו אלה שעשויים למצוא את עצמם זקוקים למכונות ההנשמה, שוירוס אחד קשוח הוא משבר בריאותי שיכול לדרדר את המצב שלהם לחודשים ושנים. שבאמת מפחדים לצאת החוצה בימים האלה. אנחנו אלה שזקוקים למערכת רפואית עובדת, יציבה ובטיחותית שמסוגלת להיות שם בשבילנו באופן הכי יומיומי של החיים. כמו חמצן.

כשאני רואה אנשים מבלים בחוץ כי הם לא מודאגים, צוחקים על המצב. או שאני שומעת את חוסר סבלנות ההולך וגובר הזה ביחס ל"הגזמה" שבהנחיות או את פרופסור לס - מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר אומר ש"בשביל אוכ' עם תוחלת חיים נמוכה גם ככה - לא משביתים מדינה", אני שומעת את הרחש שעובר שם גם בלי מילים - ש*אנחנו* לא שווים את זה. אנחנו גם ככה חולים, גם ככה נחיה פחות. גם ככה החיים שלנו לא משהו. בחדשות מודיעים שנפטרה אישה עם מחלות רקע וזה אמור לעודד את כולנו. כאילו היי, גם ככה היא הייתה מתה, לא? זו לא הבעיה שלנו. זה הדבר שנחשף פה. שבולט לי כל כך. שכואב לי לשמוע: אנחנו שווים פחות. ואם זה מעורר התנגדות, תשאלו את עצמכם - אם זה היה נגיף שמסוכן רק לילדים, האוכלוסייה שאנחנו הכי מקדשים בחברה שלנו, האם גם אז הייתם חושבים שזו בעיה שלהם? שההגנה עליהם מוגזמת? ======= אני והחברים שלי אולי לא חיים בצורה הסטנדרטית, אולי מהצד זה נראה שהאיכות חיים שלנו נמוכה, ושאין לנו מספיק ערך יצרני. אבל זו רק הסטיגמה של מי שלא מכיר אותנו. אנחנו חיים, אנחנו עושים, אנחנו מתחברים בקשרי אנוש הדוקים. אנחנו חיוניים. כל אחד למישהו. אנחנו שונים ואנחנו שווים בדיוק כמו כל אחד אחר במדינה הזאת. אני לא באה לדבר על פתרונות או פוליטיקה. זה לא הנושא של הבלוג הזה, וקטונתי, אין בפניי את כל העובדות. בכנות, גם בפני אף אחד מכם לא. ומה שנשאר אם אנחנו לא מומחים, הוא הרגש התחתי שמניע את המחשבה. כמה כל אחד מאיתנו מפחד על עצמו, כמה כל אחד מוכן להקריב למען האחר. ולמען איזה אחר. אז אני רק רוצה לומר שאנחנו כאן, שהחיים שלנו שווים שיגנו עליהם ושאנחנו יכולים לשמוע אותכם מכל מקום, מדברים עלינו כאילו שאנחנו מיותרים. =========== שתפו בבקשה, השמיעו את הקול שלנו 🙏