מערה בשלג.

אלוהים אני מתגעגעת לעולם.

במיוחד בימים האלה, שבשורות קשות מגיעות. ואני רגילה בשביל לעכל אותן להיכנס לאוטו ורק לקפוץ בין בתים של חברים. אחד אחרי השני, כל אחד ואחת עם חפירות עומק של שעות. ככה אני מעבדת, בשיחות. כאלה שמפרקות את הקושי לגורמים ומוצאות בו דברים חדשים ויפים שהנפש יכולה להכיל. כאלה שמדברות על אובדן אחד, ונאחזות תוך כדי בחיים החדשים שקירבה בין בני אדם יודעת ליצור. אני מתפלשת בעולם, מכניסה אותו פנימה הכי עמוק שאפשר. אבל בימים האלה, עם המגבלות של עכשיו - אני לא יכולה לשוחח ואני לא יכולה לסוע. ואני פה בלי תנועה, בבית ובראש של עצמי.

ואני קוראת את הביוגרפיה של טנזין פלמו, אישה מערבית יפה שבחרה ללכת לחיות במערה 12 שנה, לעשות מדיטציה לבד בהימלאיה. היא היא בת 70 ומשהו עכשיו, ועדיין יפה. ומספרת שהשנים שם היו המאושרות בחייה.

בימים הטובים שלי אני חושבת – לכך הזמן שלי צריך להיות מיועד. אני בתוך עצמי, מדיטציות, גילוי מרחבים חדשים. אבל אי אפשר להתעלם מכך שזה כפוי. שכשעולה בי הצורך לשבת עם אדם קרוב ולספר ולשמוע, בלי חיסכון במילים – ואני יכולה רק להמשיך לשבת במרפסת ולהסתכל על עץ הלימון. וכשאני מתגעגעת כל כך ללהיכנס לאוטו לבד ולסוע, רק לראות את הנוף מתחלף בקצב שמתאים לקצב הפנימי הסוער – ואני נשארת מסתכלת על קצוות החצר- גדר שיחית שמחוצה לה עוברים מידי פעם אנשים וכלבים. וכשאני מרגישה את הצורך לעשות משהו לגביי זה, לא משנה מה. כולנו מרגישים את הצורך לעשות *משהו* פרקטי כשאנחנו ברגע של משבר – ואני יכולה לעשות רק מדיטציה. או ארוחת בוקר. או לזרוע משהו בגינה. או לכתוב מעט. ואני יכולה להישאר רק בראש של עצמי. שם אני שוהה. זו זירת ההתמודדות.

אבל בימים הטובים שלי אני טנזין פלמו, אני מתענגת על שעות השקט, על ההזדמנות לעבד את כל הטוב והקל הרע והקשה והבלתי נסבל בראש של עצמי, לבד. להתחזק ולהיבנות ולפתוח מרחבים חדשים של יכולת נפשית בכל יום. להיפטר מעוד ועוד פחד, להיות מסוגלת לא לנוע ועדיין להיות חופשיה לחלוטין. בימים הטובים שלי אני לא צריכה את העולם וכששואלים אותי אם העולם לא חסר אצלי בחצר כשאני כך מבודדת, אני עונה כמוה – שמי שחסר לו העולם הוא מי שמסתובב כמו עכבר במבוך ביומיום העסוק, ואינו יכול לעצור ולראות את תנועת העננים בשמים.

============ חלק גדול מהמחלות הכרוניות מגיעות עם מגבלות שונות על היכולת לשמור על קשרים, ולצאת מהבית. מתוך חולי התסמונת התשישות הכרונית (cfs) כ25% מוגדרים כמרותקים לבית\ למיטה, כשהמשמעות היא - חוסר יכולת פיזי לעזוב את המרחבים האלה ולהיות בעולם. אני חושבת שהבידוד החברתי שנגזר מהמצב הזה, הוא אולי הקשה מכולם.

============ נ.ב. אני מאוד ממליצה על הספר הזה: "מערה בשלג", היא דמות מרתקת בעיניי. או על הסרט שעשו עליה - שגם אותו ראיתי ונמצא כאן לצפייה ישירה