מכתב לחבר, מימים בלי קול

לפני שנה וחצי *איבדתי את הקול. הנה משהו שכתבתי על מפגשים בלי מילים:

רק לאחרונה נהייתי מודעת לזה שלא רק עבורי המפגשים קשים. כשמישהו בא לפגוש אותי, הוא צריך לפגוש גם את השתיקה הזו שאני מביאה איתי. השתיקה הזאת, איך להסביר אותה. עד היום הסברתי אותה לעצמי רק דרך מה שהיא לא מאפשרת: עטיפות, גינונים, שיחות חולין, הסחות. שליטה על מידת החשיפה. אבל אני מבינה אותה עכשיו גם דרך הדברים שהיא כן מביאה אתה: הצצה אל עולם המוות שסובב סביב כל מגבלה נראית. הצורך לספר ולחלוק לבד, מעצמו, מבלי לקבל שאלה או תגובה מעבר לחיוך. כאילו כנגד הטבע. הצורך הבלתי פוסק לנסות ולהבין מה אני חושבת על מה שנאמר. רבים, משליכים עליי בקלות יתרה. וגם עם זה הם צריכים להתמודד. נהייתי מקשיבה עוד יותר טובה ממה שהייתי, ואני רואה חודר עד העצם. לאחדים זה קשה כמו להיות בעירום. הלוואי שיכולתי להשתמש במילים רק עבור זה: לספר להם כמה חמלה התמלאה בי פנימה. כמה טוב אני רואה כשאני מסתכלת עליהם.

אבל אולי מעבר לזה, ואת זה אני לא חושבת שהם ידעו לנסח בעצמם – העדר המילים דורש שהייה בעולם חשוף של רגש, בלי כיסוי. שבו קיימת או לא קיימת היכולת לחוות זה את זה באופן קדמוני, ילדי. סתם להיות. להסתכל על הציפורים שעפות בשעה הזו, ואחד על השני, לחייך. לזעוף. לשים לב. זו חוויה שלא עוסקת בסיפורים על אתמול או מחר, היא הווה מוחלט. ובהווה המוחלט שבו הרגע הזה עומד לבד, כולנו בחרדה כזו או אחרת. כשאנחנו לבד, אנחנו מספרים איזה סיפור על גביי זה או עושים משהו להסיח את הדעת. כשזו זוגיות, אפשר להתחבק ברגעים האלה, וזה מקל על זה מעט. בקשרים אחרים זה פוער איזה בור קיומי שלאף אחד לא ברור איך לכסות. קורה שמנסים להתחמק ולעשות כאילו לא רואים אותו, ממפגשים כאלה אני יוצאת עם ידיים כואבות וגרון כואב. קורה גם ברגעים אחרים שלוקחים את האתגר הזה ומנסים לגלות כמו במשחק ילדים איך עוד אפשר להיות יחד עם אדם. זה משחק רדיקלי, שבו מטילים ספק בכל: מה זו הקשבה, מה זה זמן איכות, מה זה לספר.

ובכל מקרה, תודה שאתה בוחר לעמוד מול השתיקה הזו איתי.

============= *הסבר קצר - אין לי קול. כלומר, פיזית אין לי קול. אני מוצאת שגם אם אני אומרת את זה כל הזמן, עד שלא פוגשים אותי זה לא נקלט שאני אשכרה לא יכולה לדבר בכלל. איבדתי אותו לפני שנה וחצי ( עדיין לא לגמרי ברור מה קרה והאם יש סיכוי שהוא יחזור) ומאז אני יכולה ביום טוב ללחוש כמה משפטים, וזהו. אני מתקשרת בווטסאפ, וקצת בשפת הסימנים. והרבה פה דרך הבלוג. כן, פה זה חצי מהתקשורת שלי עם העולם בימים האלה :) אז תגיבו חברים! תגיבו קשור, לא קשור. תספרו לי משהו שעלה לכם בראש. מה שבא לכם. אני ממש אוהבת לשמוע (ולוקח לי תמיד זמן לענות, אז סבלנות איתי)