לפעמים כיסא הוא רק כיסא

האיש מחברת הניקיון הגיע הבוקר. 8 בבוקר, אני יושבת במרפסת ושותה נס. רגליים על כיסא הגלגלים. האיש נכנס הביתה, עושים סיבוב בבית מדבר קצרות עם הבנזוג שלי אלון. ואז הם יוצאים חזרה למרפסת. אני אומרת משהו לאלון קצת בשקט וההוא ששומע בחצי אוזן, לא מסתכל עליי, אלא על אלון ואומר לו - היא רצתה להגיד משהו?

כאילו הלו?? אני פה מולך. מה נסגר 😁 נזכרתי קצת בהודו, ואיך תמיד פונים שם תמיד לגבר שלידך - "מה היא תרצה להזמין" "איזה חדר היא תרצה?" ככה מכובד כן? להתעלם ממך כשאת אישה זו הדרך המכובדת להתנהל. אבל לא רק מנשים מתעלמים, גם מילדים, גם מאנשים שיש להם נכויות נראות. איכשהו סממן אחד - כמו מגדר, כמו כיסא גלגלים, משליך על כל השאר. עושה אותך אוטומטית לא הכתובת לשיחה. לא "המבוגר האחראי" בסיטואציה.

זה בעיקר מצחיק אותי, כי אני חדשה מאוד בתחום הנכויות הנראות וזו בסך הכל הפעם השנייה בכל החיים שלי שמכניסים אותי לקטגוריה הזו.

הפעם הראשונה הייתה כשעשיתי צילום CT ביום שהקול שלי היה ממש בקאנטים. הגענו לבדיקה והייתי צריכה לענות על שאלות, אלון אמר היא לא יכולה לדבר - ומהרגע הזה ואילך המזכירה הפסיקה לחלוטין להסתכל עליי. לא רק כי לא יכולתי לענות על השאלות ואלון ענה במקומי, אלא בכלל - גם שאלות של כן ולא. גם כשהיא הסבירה מה הולך להיות בבדיקה (ש**אני*** הולכת לעבור). זה היה כאילו שנהייתי באותה השנייה אובייקט בחלל, ואחד שצריך לנסות חזק מאוד לדלג עליו במבט. ככה מנומס כן?

זה באמת מצחיק עבורי, כי לא גדלתי על המבטים האלה והם לא נכנסו לי לדימוי העצמי ולתחושה שלי בעולם. ההיפך - הסתובבתי כמעט עשרים שנה עם נכויות שקופות לחלוטין, כאלה שהסביבה מגיבה אליהן בצורה שונה מאוד. במשך עשרים שנה הייתי עצלנית, לא רוצה להחלים, היסטרית, מגזימנית, עסוקה מידי בעצמי ובמחלה המומצאת שלי, זה מה שנכנס לי מתחת לעור. זה מה שמשפיע עד היום על הדרך המתגוננת שבה אני מתנהלת בעולם.

ואני חושבת כמה סטיגמה יש מסביב לנכות, כל נכות. איזו שכבת ערפל סמיכה וכבדה שמפרידה בין המציאות לבין איך שאנחנו תופסים אותה בתרבות שלנו. אני חושבת על הפוסט הקודם שלי, ועל התגובות שהוא עורר. על כמה אמוציות שליליות מעוררת רק המילה נכות.

ואני רוצה לומר, גם בהמשך לדיון ההוא. שנכות היא רק נכות. זה כל מה שהיא. כשאני אומרת "אני משתמשת בכיסא גלגלים" זה בסך הכל אומר שהרגליים שלי לא עובדות כמו שצריך, זה לא אומר שהשכל שלי עובד אחרת, או שהנפש שלי פחות או יותר מאושרת. וכשאני אומרת "אני נכה" וזה חלק בלתי נפרד ממה שאני, זה לא משליך על מידת האחריות והשליטה שיש לי על סיפור החיים שלי, על כמה אני חיובית או שלילית. זה בסך הכל אומר שהגוף שלי שונה, ושהוא תמיד יהיה שונה וזה הכל.

אם יש לכם אנשים בחיים שלכם עם נכויות שקופות או נראות, אם אתם נתקלים באנשים כאלה ביומיום שלכם - אתם חייבים את זה להם ללמוד על מה זו באמת נכות. אתם חייבים להם את זה להסתכל עליהם בעיניים שוות. כי תנו לי לספר לכם משהו: לקבוצה שלנו מוגבלי הגוף, כולם מצטרפים בסופו של דבר 🤷‍♀️ שתפו בבקשה את הפוסט הזה, לאנשים באמת אין מושג איך זה מרגיש.