למה בכלל להתעסק בנכות?

הגיע סופסוף! כמה זמן חיכיתי לספר הזה! זו הביוגרפיה של ג'ודית היומן, אקטיביסטית זכויות נכים אגדתית. (לגמרי יהיה עליה פוסט בהמשך :) )

אבל רציתי לענות רגע על שאלה אחרת - למה לקרוא בכלל על נכות ומוגבלות? למה לכתוב על זה כל הזמן? למה להתעסק בכלל בנושא הלא נעים הזה ולא פשוט לחיות את החיים, להתמקד בטוב ולחשוב מחשבות חיוביות? זה לא עושה אותי חולה יותר לתת לזה כל כך הרבה מקום?

אני מציינת פה שאלות שנשאלתי, לא מעט :) אז אני רוצה לענות.

שומדבר שאני חושבת, קוראת או כותבת לא עושה אותי חולה יותר או פחות. זו המציאות. המחלה שלי היא כרונית והמוגבלות שהיא מביאה איתה, נכון להיום - נוכחת בחיים שלי בכל דקה ודקה. ההתמודדות איתה מעצבת את האישיות שלי, היא מכתיבה את המקום שלי בעולם ובחברה וביחסים שלי עם האנשים שסביבי. זה לא שונה ממוצא עדתי דור אחד אחורה, מנטייה מינית או ממקצוע שמאוד משפיע על החיים. אם אני 80% מהיום עובדת בלנסות לשקם את עצמי - זה לא שונה מללכת לעבודה של 9 עד 17 ולחזור בסוף היום מלאת חוויות. זה חלק גדול מאוד מהחיים ולכן המוגבלות שלי היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. בין אם אני אעסוק בזה או לא. בין אם אני אחליט לאמץ את זה אליי או לדחות את זה.

העניין הוא שאני גם חיה בחברה שאומרת לי כל הזמן שמוגבלות היא דבר שצריך להתבייש בו. בושה להיות נכה וחלשה פיזית, בושה להיות מרותקת לבית או לא עצמאית לחלוטין. בושה לא לעבוד. ולהגיד על עצמך שאת נכה - זה להיכנע, זה להיות חלשה. אז אני רוצה לומר שזה בדיוק בדיוק ההיפך - בשבילי לעסוק בנושא הזה, זה לא פחות מגאולה נפשית. מהעצמה מופלאה ומשחררת. זה להגיד - זה בסדר, זה ראוי לגאווה, זה מה שזה, זה לגיטימי. זה חלק מהחיים. זה לא סיפור! זה לעשות לעצמי מקום בעולם, עם כל מה שאני.