?למה אני חולה

המחלה שלי התפרצה כשהייתי בת 20 וטיילתי בהודו. שם, מושפעת מתרבות המטיילים, האמנתי לכמה חודשים ש"קורה מה שצריך לקרות" שמה שקורה בא אלינו כדי שנלמד איזה שיעור. היה נדמה לי שאני רואה את זה מתגשם בכל פינה וזרמתי עם זה. התמודדתי עם שדים מהעבר, שברתי מחסומים אישיים כל יום והיה נראה שהכל כל הזמן מסתדר במקום כשאני רק אמיצה מספיק להקשיב לקול הפנימי וללמוד את השיעור שקיבלתי. רגע לפני שהכל התחיל, הייתי כל כך כל כך מאושרת. ואז התפרצה המחלה. פחות או יותר Over night הפכתי מהבחורה הכי פעילה בסביבה, למרותקת למיטה ברמה של לא יכולה להרים את הראש לעשן סיגריה, לרגעים שאני בטוחה שאני הולכת למות. אמא שלי הגיעה לאסוף אותי ואת השנה הבאה ביליתי בעיקר במיטה, שבורה. אני זוכרת את עצמי בתקופה הזו בעיקר מן מסתכלת לשמיים ולא מבינה. מדברת עם לא יודעת מי ושואלת "למה?" כאילו שהייתי בטוחה שיש סיבה למה, שאני אמצא אותה וברגע שאני אמצא אותה היא תביא איתה את הבריאות שלי בחזרה. חשבתי שאולי זה קרה כדי לעשות אותי חזקה ומחושלת יותר ושאני צריכה לגלות את כוחות ההתמודדות שלי ואז כשאני אהיה יציבה נפשית מספיק זה יעבור. בתקופה אחרת חשבתי שזה קרה כדי ללמד אותי לנוע לאט בעולם, מתוך קשב והתבוננות גם לדברים הקטנים. וחודשים על חודשים התבוננתי בשכיבה מכל מקום שהגעתי אליו. נחשפת לחרקים ופרחים וגגות בניינים שלא ראיתי קודם. חשבתי שאולי יש לי משהו טראומטי בתת מודע שזו הדרך שלו לצאת. ואולי אם אני אוציא הכל - הגוף יוכל להחלים. הלכתי לפסיכולוגית במשך 4 שנים. מנסה להוציא ולהוציא. ומגלה כל פעם מחדש שאני אף פעם לא הייתי הטיפוס המדחיק. אין חדש תחת השמש. שומדבר לא שינה את הכבדות המטורפת של הגוף, את החוקים החדשים שהוא פעל על פיהם. זה לא שינה כמה שמחה הייתי, כמה נחושה, כמה מתבוננת. עדיין הייתי מתרסקת אחרי כל פעילות, עדיין ביליתי במיטה את רוב הימים שלי. המחלה הזו לא הייתה כמו שומדבר שפגשתי בחיים לפני זה. היא הייתה סלע. אני חושבת שלקחו לי כמה שנים להבין שאין סיבות, ואין פיתרונות מיסטיים. יש מציאות. ובמציאות אני פשוט חליתי. לפעמים לימונים גדלים עקום. כמו המוזריקו הזה בתמונה. כל העץ בחצר מלא בלימונים גדלים ובריאים והוא צמח ככה. אני מסתכלת עליו ומשתשעשת ברעיון שגם הוא כמוני, שואל את עצמו שאלות פילוסופיות גדולות, ומנסה לעבוד על התפיסה שלו כדי להשתנות.

אני שואלת את עצמי מאיפה בכלל באה התפיסה הזאת שדברים קורים לנו מסיבה מסויימת? אני יכולה להבין כשזה מגיע מתפיסה דתית, אני מכבדת את זה. אי אפשר להתווכח עם אמונות. אבל כשזה אצל אתאיסטים גמורים כמוני, נדמה לי לפעמים שזה בא מאותו המקום שבו אנחנו מצפים מהעולם להיות הוגן. באופן כזה שאם אני טובה - יקרו לי דברים טובים. ואם אני עובדת קשה - המאמץ שלי יתוגמל. כאילו שיש מישהו שיושב שם למעלה ומחלק מזל טוב לפי הצורך, לפי מידת הזכאות. אבל אם אני מסתכלת על העולם, במבט רחב. רחוק רחוק על הגלובוס. על אסונות טבע, מלחמות ורעב. על אנשים שנולדים לעושר מופלג ולתוך מעגל עוני משתק. אם אני מסתכלת על מחלות גנטיות, ותאונות עבודה ואובדן פרנסה עבור משפחות שלמות. ניכר די במהרה שהעולם לא הוגן. אין חלוקה שיוויונית לא של משאבים ולא של מזל טוב. מה שבאמת לא הוגן בעיניי - הוא להתעלם מהמזל ומהאקראיות ולהניח שמי שמתמודד עם מחלה הביא את זה על עצמו בדרך כזו או אחרת. אפשר בקשה לסיום? אל תגידו לי שאני צריכה להאמין בזה וזה יתגשם, או שאם אני אפתור איזה תסביך נפשי זה יעבור לי. סמכו עליי שב17 שנים של מחלה הייתי בערך בכל מקום שאפשר להיות בו. למעשה, אני חושבת שחפרתי בעצמי, עשיתי מדיטציה ושברתי מחסומים אישיים הרבה יותר מכל אדם שאני מכירה בחיים שלי. אני עדיין חולה. אני עדיין לימון שגדל עקום. כשמסתכלים על הטבע, זה ברור מאוד. רק אנחנו, אני חושבת, מסרבים לקבל את זה.

מה האני מאמין שלכם.ן? דברים קורים מסיבה מסויימת?