להפסיד את החיים ושבוע השבעה של אבא שלי.

הפסדתי הרבה אירועים בחיים בגלל המחלה. חתונות, בריתות, מפגשים עם מבקרים של פעם בשנה מחו"ל. בשבוע האחרון הפסדתי משהו שבלתי נתפס על הדעת להפסיד - את השבעה של אבא שלי. אחרי יומיים ראשונים של בכי וסטרס - קרסתי. הקצת קול שיש לי הפסיק לחלוטין לעבוד, הידיים שלי בערו משימוש וקרסו, לא יכולתי כמעט לכתוב. ופיזית - לא יכולתי לעשות את הנסיעה. ובזמני קורונה, ובהיותי קבוצת סיכון - גם היה עדיף מאוד שלא אהיה.

זה היה כאב לב שקשה לתאר, לא להיות שם. ועוד יותר - להיות לבד בבית, בראש של עצמי בזמן הזה שבו רק רציתי להיות יחד ולדבר. נאבקתי בהמון תסכול, אבל לא הפסקתי לשגע את עצמי ב"מה בכל זאת אפשר". זה מה שזה אומר בשבילי לבחור בחיים: תמיד לחפש אלטרנטיבות. לא לוותר על לקחת חלק. בזמנים הטובים ובזמנים הקשים.

עשיתי:

• שיחות זום לשבעה שבהם פשוט ישבתי והסתכלתי קצת על מה קורה

• שיחות זום עם חברים שבהם הבנזוג שלי מתרגם אותי משפת הסימנים

• פגשתי חברים בודדים שהגיעו אליי וישבו מרחוק, חלקם עם מסכות.

• צפיתי בסרטונים משפחתיים שדוד אחד שלח לי במייל

• מדיטציות ותפילות בודהיסטיות יומיות לעילוי נשמתו של אבא שלי

• מסמך גוגל דוקס שבו את כל מה שהצלחתי לכתוב לעצמי הוספתי שם, ושלחתי לחברים הקרובים וככה סוג של סיפרתי להם מה עובר עליי.

• אינסוף חיבוקים עם הכלבים.

• והבנזוג ❤️
  

אני מרגישה גאה ברשימה הזו. כשחיים עם מגבלות פיזיות זה כל כך קל להישבר, לוותר על להיות, על להשתתף, על להתחבר לאנשים. אני תמיד מנסה למצוא את הדרך האחרת, באוטומט. להיות כמה שפחות בתסכול ותמיד לזכור שאין דרך אחת לשומדבר בחיים.

אני חושבת שזו גם תזכורת תמידית שלכל אחד יש מה לקחת ממנה: לכולנו יש משאבים מוגבלים ונסיבות ספציפיות ואין דרך אחת לעשות את החיים. את ממציאה אותה בזמן שאת הולכת. you do you.

=============== אילו אירועים בחיים שלכם.ן היה הכי כואב עבורכם.ן להפסיד?