לדבר על מגבלות פיזיות זה חושפני?

מאז שפתחתי את הבלוג הזה, אני מקבלת לא מעט תגובות שמתייחסות לתוכן שלי כאל חשיפה או אומץ. אבל למה שלספר את הדברים כמו שהם, יהיה דבר חושפני? לרוב, זה בסך הכל תיאור של היומיום שלי. כן, אני נמצאת המון במצב שכיבה, אני לא יוצאת מהבית כמעט, יש לי כל מיני מגבלות פיזיות ומט מאוד עצמאות. וכן, זה יכול להיות קשה ממש. אבל בשבילי ובשביל כל כך הרבה אנשים אחרים - הדברים האלה הם פשוט שגרה, חלק רגיל מהחיים.

השגרה שלנו: שנ"צ יומי של 3-5 שעות

הרהרתי בזה לא מעט. אני חושבת שאנחנו אומרים "חשיפה" על מה שנחבא. על מה שכתרבות אנחנו סוגרים בפינה ולא נוטים לדבר עליו. לא כי הוא לא קיים, או כי הוא תופעה קטנה ולא חשובה מספיק כדי לדבר עליה. ההיפך - אנחנו סוגרים את הדברים שבעינינו הם הכי נוראיים ומפחידים. ואם הם נוקשים לנו בדלת ואנחנו נתקלים בהם ביומיום, יש לנו את המנגנון המפואר הזה של "לי זה לא יקרה", הוא כל כך עוצמתי ומורכב שהוא גם מוצא דרכים להסביר למה לי זה לא יכול לקרות - כי אני שומר על תזונה בריאה, כי אני מטפל בנפש שלי, כי אני מתאמן. כי אני חזק. אנחנו מרחיקים את ה"אנשים האלה" מהתפיסה שלנו. הם בטח לא שמרו על עצמם, הם לא היו חזקים כמוני. אנחנו רואים אדם עם נכות והוא אוטומטית נהיה ה"אחר". לא מהסוג שלי. בעיקר אני חושבת, אנחנו מרחיקים את המחשבה הזו, שזה יכול היה להיות גם אני.

פחד מסביר למה אנחנו לא מדברים על זה, אבל עדיין - למה שכל כך נפחד מהדברים הכל כך טבעיים האלה? גם בלי מחלה. הגוף - מתבלה. אנחנו צעירים ואז לא, בריאים ואז לא. זו האמת הבסיסית של הקיום שלנו בעולם הזה מהרגע שאנחנו נולדים.

אולי זה מפחיד כי אנחנו חושבים על עצמנו כל כך בקטן. שהגוף והיכולת שלנו, בסופו של דבר - זה כל מה שאנחנו. שהאושר שלנו תלוי בזה לחלוטין. שאם לא נוכל לעבוד כל יום שמונה שעות - לא נגשים את עצמנו לא נהיה חשובים בעולם. לא נהיה ראויים לאהבה או שאם לא נוכל לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים ולהגשים את התכניות שלנו בחיים - לא נוכל להיות מאושרים. או שאם משהו מסוים יילקח מאיתנו, לא נוכל אף פעם להיות שלמים ושלווים. אבל עשור וחצי של הדברים האלה, שקורים פעם אחרי פעם הבהיר לי שלהיות מאושר, או מסופק. להרגיש אהוב או ראוי או שלם. הדברים האלה לא באמת תלויים בעולם מבחוץ. בטח לא ביכולות הפיזיות. הדברים האלה הם דברים של יכולת נפשית ושל חיבור בין בני אדם. ועבור כולנו הם חמקמקים, וכולנו מעבירים את החיים בלרדוף אחריהם :)

אולי זה מפחיד כי אנחנו נוטים לחשוב על דברים שקורים לנו במושגי "עד עצם היום הזה" נשיג את הדבר שאנחנו רוצים - אהבה, משפחה, הישג קריירה - ואז נחיה happily ever after נאבד את היכולת הפיזית ללכת ואז נחיה באומללות ever after. אנחנו שומעים על מקרה טרגי בחדשות - מישהו מת, מישהו נהיה נכה. וחושבים: אוי ואבוי זה איום ונורא. וזה באמת איום ונורא, וזה אבל קשה מנשוא לפעמים. אבל עוברת שנה, עוברות חמש. דברים משתנים, מתחלפים. מתרגלים. החיים הרבה יותר מורכבים מדבר אחד, החיים הם לא "אוי ואבוי" מתמשך. ולכל אחד מאיתנו יש איזשהו אבל שהוא סוחב ואלף מורכבויות וקשיים שונים. מחלות הן לא שונות.

החיים עם נכות פיזית הם קשים טכנית, אין ספק. תקופות הסתגלות לאבדן של יכולות זה דבר ממש קשוח ויש אנשים שנשארים שם שנים, לא מצליחים להתרומם. אבל שאר הזמן, זה פשוט חיים, רגילים. עליות - ירידות. שעמום ורגעי שיא והתעלות. טרגדיות ודרמות. חיים. כשאנחנו מוציאים משהו מהשיח, אנחנו רק מעצימים את הדרמה שלו, את החרדה ממנו ויוצרים מרחקים לא בריאים בינינו לבין האחר. ואולי בעיקר בינינו לבין החיים, לבין מה שהוא חלק כל כך בסיסי בהם, שיפגוש את כולנו בנקודה כזו או אחרת חשוב בעיני שנדבר על מחלה ונכות ונעשה להם מקום בתוך הנורמה, נעבור בכל מקום שיש בו פחד ונדביר אותו. נהיה אמיצים כשאנחנו מסתכלים על החיים, לעומק ולרוחב שלהם. לטוב ולרע. בריאות וחולי. אנחנו כל כך הרבה יותר מגוף.

=========== מה אתם חושבים על חשיפה של קושי ומגבלות במדיה החברתית? בין אם אתם חולים או בריאים - ספרו לי מה זה מעורר בכם.

===========

בוא לשתף ולהגיב בפייסבוק- בלוג

בואו להכיר אותי ואת הירקות שלי באינסטגרם