לבד בבית. פוסט שמתחיל קודר ונגמר שמח.
- anat volinits
- Mar 22, 2020
- 3 min read
כשאנחנו לבד בחושך, אנחנו פוגשים את השדים שלנו.
אבל גם באור, בחברה של מי שגר איתנו כשאנחנו תקועים בבית בלי מעש ימים ארוכים.
מצאתי את עצמי לכודה בתוך הגוף שלי ובין ארבע קירות יותר פעמים ושנים ממה שאני מסוגלת לספור. ופגשתי יותר שדים ממה שאני אפילו זוכרת.
כשאין הסחות או עיסוקים או מקומות ללכת אליהם, הזמן מתחיל להתערבב. את לא זוכרת פתאום איזה יום היום ואיזו שעה וכל הסיפור על מי את, מה התכלית שלך ומה המקום שלך בעולם. ההקשר לעולם נחלש ונרפה, כמו עובר שמנותק מכל חבלי הטבור שלו. ואז כשאת רק בת אדם צפה, שם נקודת התורפה שלך. והם באים.
לחרדות יש מקום אינסוף להופיע ולהרטיט את הבית, הפטיפון שבראש מתמלא מחשבות לופים חוזרות שאין מה שיעצור. קולות שביומיום את יודעת היטב להשתיק הופכים חזקים יותר ובלתי נסבלים. מחשבות על תיעוב עצמי, על עתיד שחור, מחשבות קטנות וקטנוניות ורעות אודות אחרים שאת שונאת לחשוב, כאבים וזכרונות מבעיתים שהיה נדמה שקברת מזמן. ושעמום. שעמום תהומי של תלישת שיערות. שבהתחלה מתבטא בכעס, תסכול וב"אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר" ובסוף היום צונח עמוק עמוק לייאוש ודכאון.
זה מעניין בדיעבד לחשוב. עד כמה השגרה שלנו והעובדה שאנחנו עסוקים מגנה עלינו. איך היא עומדת כחיץ בינינו לבין המחשבות הכי מטורפות. ואיך הם כמו מחוזות פרא כאלה שאנחנו לא משוטטים בהם וכמעט לא מכירים את העוצמה האמיתית שלהם.
רוב החיים ברחתי מזה כמו מאש. יצאתי בכוח, גם כששילמתי מחירים פיזיים כבדים מאוד. שמרתי קשרים חברתיים שלא באמת רציתי, הייתי כמו מכורה. אחרי יום שלם בבית, וכשאני מרגישה שהמוח כבר חצי דרך לגיהנום הייתי עושה הכל כדי לצאת ולהסיח את עצמי. רק לא להיות לבד. רק לא לשמוע את ניגון הפטיפון שוב.
השנה האחרונה הייתה שונה. אני לא יכולה לומר מה בדיוק השתנה. המובן מאליו הוא שאיבדתי את הקול ובמשך שנה שלמה, לא יכולתי לדבר בכלל, וכמעט ולא יכולתי לכתוב. נלכדתי בבועה בתוך הראש של עצמי ולא הייתה עוד אופציית בריחה. ואז התיישבתי. שתיתי כוס תה. הסתכלתי מהמרפסת. ליטפתי את הכלבים. הנבטתי משהו. שמרתי את עצמי עסוקה קלות כל הזמן, ובניתי לי שגרה איטית רגועה, בתוך הבית סביב הגינה ותחזוקת הגוף. הסתכלתי על השתילים גדלים. הכנתי דברים בידיים. מצאתי יופי איטי, שקט שהרגיש אמיתי יותר מכל מקצב סוער שפעלתי בו לפני כן. ונתתי לו למלא את כל המרחב.
עוד משהו שעזר לי היה אסקפיזם. כי לא תמיד ההתמודדות אפשרית. וצריך לזהות גם את זה ולפתח את היכולת לנתק את המוח לגמרי ולהנות ממשהו טיפשי להחריד. בשבילי זה מדע בדיוני, דוקו על אנשים שחיים ממש שונה ממני וריאליטי אבל מהסוג הכי הכי נחות. זה לנתק את ה guilty מהמושג גילטי פלז'ר. המוח צריך לפעמים לנוח ולנפוש בתוך בריכה טפשית ומרפה וזה עוזר ומרענן. כל תענוג יעבוד שם. גם אוכל מושחת במיוחד, גם שיחה מטופשת אודות הקיום עם חיית המחמד.
וכשהם היו באים בכל זאת, השדים. גם כניעה עזרה לי. כניעה מוחלטת לחוסר השליטה וחוסר הוודאות. במקום לברוח הייתי עושה מזה טיול הרפתקאה בעיר זרה או מדמה שזו נסיעה ברכבת הרים. כזו שגם כשהיא מפחידה או מעוררת חרדות אפשר לפקוח עיניים חזק ולהגיד וואוווו וואחד סיבוב מסביב לעצמי זה היה. איזו מחשבה חזקה. כמה שזה השתלט על כל המרחב וצבע את הכל. איזה טריפ. אולי מצאתי שכשאני לא בורחת תוך כדי זה נהיה יותר מוכר ופחות מפחיד.
זה מצחיק, כל קהילת האונליין של החולים כרוניים גועשת סביבי. מכל מקום אני קוראת פוסטים של חולים וחולות שמנסים לתרום ממה שהם למדו לאורך הדרך, לגביי הישארות בבית, חוסר וודאות. כי באמת, המצב הזה מוכר לנו. ועדיין, אני תוהה מה שם יש לי לתת. ואם זו לא דרך כל כך אישית שאי אפשר להעתיק אותה הלאה. ואם באמת היום, גם 17 שנה אחרי, כשאני פוגשת איזה שד זה לא איפשהו בדיוק כמו הפעם הראשונה. ואני צריכה להגיד לעצמי בקול: הנה זה, הנה עוד אחד.
מה עוזר לכם.ן להתמודד עם כל הזמן הזה בבית?
コメント