חלומות לעתיד ומיץ פירות יער
- anat volinits
- Jul 23, 2020
- 2 min read
אני מוטרדת הרבה מה"למה". למה אני עושה את כל זה? למה לקום כל בוקר לשגרת התחזוקה הארוכה והמייגעת הזו בניסיונות לשקם את הגוף שלי. למה לשבת שעות מול גוגל בלנסות לפצח את בעיית הקול שלי. למה?
ואז אני נזכרת.
כי אני רוצה שנעבור לבית משלנו, שאני אוכל לעזור באריזות. שיהיה לי את הכוח לעצב, כמו שאני אוהבת - הכי ביתי שיש. צבעוני. מלא פרחים. ושיהיה לי את הכוח שנקים יחד יער מאכל בגינה שלנו - עצי פרי, וירקות עונתיים וצמחי תבלין.
וכי אני רוצה פעם בשבועיים לארח ארוחות שישי למי שזקוק לאוכל או חברת אדם. להכין אוכל בריא וטעים, לפרוש מפה על השולחן בחצר, להדליק את שרשרת הנורות הצבעוניות ולשבת, חבורת זרים יחד. לשיר שיר הלל לאהבת אדם, לרצון הזה להכיר ולהתערבב ולתת מה שאפשר, כולנו - זה לזה.
וכי פעם בחודש אני רוצה לארח ערבי תוכן על הדשא הגדול - ערבים שמוקדשים לשיחות על מוגבלות, התמודדויות נפש ומחלות כרוניות. נשב יחד על המון כריות ושמיכות. אנשים יקריאו שירים, ישירו וינגנו ויציגו. אנשים ימכרו ציורים ופסלים וסיפורים. אנחנו נמכור תערובות עשבי תיבול, תה קר, ממרחים ולחמים. אני אצטרך שהידיים שלי יהיו חזקות יותר. אני זקוקה להן. אולי אם נוכל, נתרום את הכספים.
וכי אני רוצה שיהיה לנו קרוואן קטן משלנו, שיעמוד בחצר הגדולה. ופעם בחצי שנה ננדוד איתו חודש. נשתה קפה של בוקר במקומות של טבע שקט ופראי, בדממה. רק אני והוא. אני אעביר ימים במדיטציה. בלמולל עלים בין האצבעות ולחשוב. ובשאר הזמן, נארח בו אנשים שאין להם את היכולת לצאת לחופשים, שאין להם מי שיטפל בהם. אני אצטרך את האנרגיה שלי - אני רוצה להפתיע אותם בבקרים עם ארוחת בוקר למרפסת המאולתרת של הקרוואן - מסודרת בקעריות קטנות וחמודות, מלוות במיץ פירות יער בכוסות יין.
החצר שלי ריקה כבר שלוש שנים, והלב ריק איתה. קל לשכוח למה אני בכלל מתאמצת. אני מוזגת לעצמי מיץ פירות יער ומשתדלת לזכור את כל ארוחות הבוקר שזקוקות לי שאכין אותן, את כל ערבי האומנות שמחכים לי שארים אותם, את כל האנשים שעוד יש לי להכיר, ואת כל מה שעוד יש לי לתת.
בשביל זה <3
コメント