?חולים כרוניים. למה קשה איתנו

אתמול צפיתי באיזו הרצאת טד של רופא צעיר, הוא דיבר על הקושי שיש היום במקצוע הזה ומה הוא חושב שכדאי שישתנה. אבל לא זה מה שתפס אותי. הוא דיבר על למה הוא בחר במקצוע הזה וסיפר על רגע שבו מגיע גבר בגיל 60 במצב חירום, מת לכמה שניות - מקבל טיפול החייאה וחוזר מהמתים לחיים ושבוע אחרי זה יכול ללכת ולהשתתף בחתונה של הבת שלו. בשביל זה אני במקצוע, הוא אמר. אני מבינה את זה. זה חייב להיות רגע מדהים ותחושת משמעות מטורפת. אבל אני מהמקום שלי, חושבת ישר: ומה עם מחלות כרוניות?

אף אחד לא נכנס לעולם הרפואה כדי לשבת פעם אחרי פעם מול חולים שמתארים איכות חיים נמוכה עד עלובה, שהמקסימום שאפשר לעשות בשבילם זה לתת להם טיפול סימפטומטי - אליו יהיו להם בטח תופעות לוואי, שהם יחזרו ויתארו, ויחזרו, ויחזרו, ויחזרו. ובכל פעם עם יותר חוסר אונים ותסכול ויותר בקשות לבדיקות שלא מובילות ליותר מידי ומבזבזות "משאבי קופת חולים" ועוד חוסר תפקוד. וצרות שרודפות צרות. בשביל רבים, אנחנו עלובי החיים. אנחנו הדבר שלא רוצים להסתכל לו בעיניים. אף אחד לא נכנס לעולם הרפואה בשביל להרגיש חוסר אונים וחוסר יכולת. ואנחנו, החולים הכרוניים, נושאים את הדבר הזה עלינו בכל מקום שאליו אנחנו הולכים. בעצם הקיום שלנו - אנחנו מאשרים את הדבר שאף אחד לא רוצה לראות או להרגיש: לפעמים, לא משנה מה תעשה - הגוף יבגוד. לפעמים אין מה לעשות ויש סבל וסבל וסבל. as far as the eye can see.

זה לא רק הרופאים שמתקשים להתמודד עם זה. גם משפחות, מעגלי חברים, מכרים. כשזו מחלה אקוטית מסכנת חיים או משבר זמני כמו רגל שנשברת אנשים יודעים להתייצב ולהיות שם במאה אחוז, ולתת מעצמם ולדאוג ולעזור. אבל כשזו ריצה למרחקים ארוכים - וחוץ מגלים קטנים של שינוי נראה שאין שום שיפור, אנשים מתייאשים. אני לא חושבת שהם מתייאשים בגלל שזה קשה לעזור או להיות שם לאורך זמן. אני חושבת שזו ההתמודדות עצמה: לעמוד מול סבל שאין מה לעשות איתו. כשזו מחלה כרונית, זו ההתמודדות: יש מינון גדול של סבל בחיים, קבוע ובלתי פוסק. יש אי וודאות כל כך גדולה לגביי העתיד שהיא כמו נוכחות רפאים מפחידה שמהדהדת בכל חדר בבית, בכל רגע של היום. וזה שם, ואין הרבה מה לעשות.

אני כאן היום ובכלל בשביל להגיד שההתמודדות ההארד קור בגובה העיניים מול הדברים האלה הוציאה ממני דברים יוצאי דופן. הנשמה שלי גדלה בקילומטרים, האומץ שלי יחד איתה והרצון לחיות הרקיע לשחקים שמעולם לא היה בהם כשהייתי אדם שכל זה לא רובץ עליו.

הנה מה שלא מספרים לכם על סבל: לסבל יש את הפוטנציאל לחבר אתכם לחיים ולאנשים אחרים, לאהבה ולמשמעות הכי בסיסית של הקיום בעוצמה כזו ששומדבר אחר לא. הוא יכול להעביר את האישיות טרנספורמציה עמוקה כזו כמו שרק סמים שאמאניים יכולים. כשאדם נלחם על החיים שלו יום יום שעה שעה, חודשים שנים הוא עובר מתוך המיטה שלו מסע רוחני שמאה הליכות רגל בטרקים הכי מאתגרים ובנופים הכי משוגעים בעולם לא ישתוו לו. וכשיקום לרגע אחד לחיים מקריסה של שבוע - יהיו לו את הסיפורים הכי עוצרי נשימה על המסעות שלו. רק תשאלו. סבל הוא דבר שכמו הרבה דברים עזים בחיים, יש לנו מזל שאנחנו חיים בשביל להרגיש. גם בהוריקנים הכי גדולים, שעוברים והורסים כל מה שנבנה, אדם יכול ללמוד להרים את הראש לחייך ולהגיד וואו זה כל כך יפה ומשוגע.

לאן רציתי לחתור עם כל זה? אולי סתם התלהבתי שירד גשם הבוקר, ושאני יכולה לכתוב קצת. אולי רציתי להגיד שאני מבינה את הקושי בלהתמודד עם סבל מתמשך אצל מטופל או אדם קרוב, אבל שכשמסיטים את המבט מזה ומאיתנו - מפספסים גם את כל החוכמה הייחודית שטמונה רק שם, במקום הייחודי הזה. נראה לי שזהו. ושיהיה בוקר גשם ראשון יפה לכולם ☺️

בואו להכיר אותי גם באינסטגרם: https://www.instagram.com/anatvolinits/