חולים ביחד

לפעמים, לעיתים רחוקות, אנחנו חולים ביחד. רובצים כל היום, אוכלים מרק ונאנחים. אני קצת נהנית מזה. גם ביחד, גם הידיעה הזאת שזה (הספציפי הזה) יחלוף, עושה את זה כמו משחק קטן שאפשר לבחון ולהשתעשע ממנו.

ואני מוצאת את עצמי בוחנת את ההתנהגות שלו, כדי לנסות להבין מה זה בכלל אומר להיות חולה. ואני מסתכלת כשהוא שוכב שעות ובוהה, כשהוא אומר לי "סליחה אני לא מצליח להקשיב אני יותר מידי שקוע בלא להרגיש טוב". אני רואה את התסכול כשהוא מנסה לקרוא מאמר ולא מצליח. התסכול הזה של מצד אחד המון זמן פנוי ומצד שני מוח שעובד על 20% ולא יכול לנצל את הזמן הזה לשומדבר פרודקטיבי. וחוסר הסבלנות, וחוסר הרצון להיות משהו שהוא לא ישן. וחוסר היכולת לישון. ואני מלטפת לו את הראש, והוא את שלי. ואז שנינו את של הכלבים.

ואני חושבת, כמה אני מחמירה עם עצמי, ככה ביומיום. בכל יום שבו אני לא מצליחה להביא את המוח שלי להתרכז, בכל שעה שבה אני בוהה על הספה, כשאני לא מצליחה להקשיב לחברים שלי, ובכל יום שבו אני רק חושבת אלוהים כמה שאין לי סבלנות לזה ולא מצליחה לראות את הצד החיובי או היפה. אני מצפה מעצמי להתגבר תמיד. כל רגע ורגע.אני מסתכלת עליו, ועליי, ועליו. ומנסה לזכור - זה הכי טבעי בעולם לזעוף כשאת חולה. להיות מתוסכלת, להיות כל כולך מאבק. הדברים האחרים הם הלא טבעיים והמדהימים באמת - הכן להקשיב, הלקום מהספה, הלהצליח לתפוס רסיסים של משמעות. הלהנות מהזמן הזה ביחד גם כשהגוף לוקח כל כך הרבה אחוזים מתשומת הלב.

תהיו נחמדים השבת הזאת אה? למי שסביבכם ולעצמכם גם. וגם תאכלו מרק. וגם תקשיבו להנחיות של משרד הבריאות בבקשה 🙏נ.ב. הכל בסדר, לא קורונה.