ויהי קול

ויהי קול.

האמת שהקלטתי את זה אתמול, ומאז כבר דיברתי משהו כמו עשר דקות רצוף, אז עכשיו הולכת להיות בשתיקה מוחלטת יומיים ככה להתאוששות :) אבל כן. זה קרה. לפני שנה יכולתי בקושי ללחוש כמה מילים ביום, ועכשיו אני יכולה להגיד כמה משפטים כל כמה שעות. תארו לכם את האפשרויות. אני יכולה להרים את הטלפון כשיש שליח מחוץ לדלת, אני יכולה לשאול את המוכר במשתלה שאלה או שתיים, אני יכולה להזמין לעצמי בבית קפה במקום להצביע ולקוות שיבינו אותי, אני לא צריכה להסתובב עם פתקים שאני כותבת בהם מראש מה אני צריכה מהרופאה או מהאישה של הדואר.

תשמעו, התחושה לא הולמת את המצב. כי בתור מישהי שהייתה מרצה לפרנסתה ועדיין לא יכולה לשבת לקשקש עם חברה, ושאין לה מושג אם שיפור ימשיך לקרות - אני אמורה עדיין להיות מבועסת ומתוסכלת. אבל האמת היא שאחרי שהתרגלתי לשנה וחצי בלי קול בכלל, ולמדתי לפתח שפה משלי וחיים שלמים סביב ההעדר הזה, אני מרגישה פתאום כאילו יש לי כנפיים וכאילו נפתחו לי אלפי דלתות ואינסוף אפשרויות. כאילו יש לי כוח על! אני הסופרוומן של המשפטים הקצרים! יכולה להגיד כמה משפטים! במילים! ולהביע כוונות מורכבות, ולהגיד משהו מצחיק ולהשפיע על השיחה. ולהגיד מה מעצבן אותי. ולתת עוד. כוח העל הזה, נדמה לי, הוא הרבה יותר מזה שהיה לי כשיכולתי להרצות שעות כל ערב. קשה להסביר אולי.

בכל מקרה, שיהיה סופ"ש נעים לכולם ומאחלת לכם לא להצטרך לאבד שומדבר כדי להעריך אותו אחר כך, זו הדרך הארוכה והטפשית ללמוד להעריך משהו :)

=============== ספרו לי - מה הייתם עושים אתם אם הייתם יכולים 10% יותר? איך זה היה נראה בשבילכם?

===============

בואו להכיר אותי ואת הירקות שלי באינסטגרם: https://www.instagram.com/anatvolinits/