העימות בין פרופסור רהב לפרופסור לס

אתמול בחדשות פרופסור לס אומר "יש רק מספר אחד שחשוב: מספר המתים". הוא אומר את זה כדי להסביר למה המחלה אינה מסוכנת.

ואני חושבת - כמה שזה מאפיין חשיבה של רופאים שאינם מטפלים פיזית באנשים. מרוחקת, אנליטית. מספרית.

ומצד השני מדברת פרופסור רהב. אישה שנמצאת במחלקות עצמן, ורואה: אנשים שהריאות שלהם נדפקו כל כך שיזדקקו להשתלת ריאה, אנשים שנופלים לעייפות פוסט ויראלית שאינה מרפה, אנשים עם בעיות בכלי דם. אנשים. אנשים שלא חוזרים לעבוד, לא חוזרים לחיים. אנשים שפגשו את הוירוס הזה כשהם כבר חולים, אנשים שהמצב שלהם התדרדר בעקבותיו. אולי לתמיד. מי יודע?

חוסר היכולת לדעת מה היקף התופעות האלה.

הוא אומר 20% מהאוכלוסייה שנפגעת מהמחלה זה מעט. היא אומרת 20% מהאוכלוסייה זה המון. ואני מרגישה שהם לא מדברים על המספר. הם מדברים על החשיבות של העשרים האחוז האלה. עד כמה חשובים החיים שלהם.

אני גאה בפרופסור רהב, היא מסוג הרופאות שאני מעריכה. היא אומרת "אני לא יודעת" היא מסתכלת על האנשים, על החיים שלהם. על איכות החיים שלהם. היא מבינה שצריך לספור: גם אדם שאיבד את היכולת להשתתף בחיים. גם אדם שאיכות החיים שלו ניזוקה בצורה בלתי הפיכה. גם חלומות שנגנזו. גם אנשים כמוני. אבל נתקלתי בחיים שלי ביותר מידי רופאים כמו פרופסור לס.

כאלה שאם המדדים שלך תקינים לפי הספר, אם את לא גוססת או בסכנת חיים, אם את מסוגלת לדבר. לא משנה עד כמה חרבים החיים שלך, לא משנה שאת מרותקת לבית שנים. יש רק מספר אחד שחשוב. את. אחת. חיה.

עבורי, זו לא רפואה. זו קצבות.

========== קישור לכתבה כאן

הפוסט הזה הוא לא שיח על מה צריך לעשות, והאם סגר הוא הדבר הנכון. הוא רק על מה שהוא - על הערך של חיי אדם בעיני מי שמסתכל מלמעלה. הלב שלי כואב על כל האנשים שאיבדו את הפרנסה שלהם, על כל מי שסופגים אלימות קשה מאז הסגירה בבתים. כולם חשובים ויקרים. חייבת להיות דרך טובה יותר להתנהל עם הקורונה הזאת 😞