ביקור אצל מומחית קול

אני כותבת ומביאה איתי מכתב ארוך עם פירוט מסודר של כל מה שיש לי להגיד. היא אומרת: אוקיי ועכשיו תתארי לי בקול מה את מרגישה. אני לוחשת: אני לא יכולה, רק ממש קצת. במכתב שכתבתי לה הסברתי שהשימוש בקול מוגבל, שאם אני עוברת את הגבול – המצב מחמיר ואני לא יכולה להוציא מילה ואז צריכה לבלות חודשים בשתיקה מוחלטת כדי שיחזור לעצמו.

היא נראית מזועזעת. או מבולבלת. היא אומרת: "אז איך את עובדת?" אני עושה עם הראש סימן של "אני לא" "אז את לא מתפקדת משפחתית?" מה זה אומר בכלל לתפקד משפחתית? ואם יש כזה דבר אז למה היא חושבת שבלי קול אני מחוקה לחלוטין מכל תפקוד? אני מתחילה להקליד בסלולרי כדי לענות לה, היא כבר בשאלה הבאה – אז איך את עובדת עם קלינאית תקשורת? אני מוחקת את התשובה הקודמת ומתחילה לכתוב מחדש. עושה סימן עם היד של "רגע" יש צלילים שאני יכולה לעשות, אני כותבת. ועכשיו אני בדיוק בהחמרה אז לא יכולה לדבר יותר. היא אומרת, אוקיי אבל בואי תדברי רגע בכל זאת.

ואני לא מצליחה להבין, למה רופאים אף פעם לא מבינים את המשמעות של המושג "מחיר" כשזה נוגע למחלה כרונית. היא מסתכלת עליי במבט בוחן, כאילו לראות אם אני קצת סתומה או סתם מפחדת וצריך לדחוף אותי. היא מנסה לדחוף אותי. אני בולמת. אני לא מוכנה להיות פציינטית טובה עכשיו ולהישאר אחר כך חודשים בלי יכולת להוציא מילה. זה קרה לי כבר, יותר ממה שאני יכולה לספור על שתי ידיים.

אני לוחשת את המשפט האחרון שאני מסוגלת להוציא: אני באמת לא יכולה יותר לדבר, אני לא מתעקשת. אני מכירה את הגוף שלי. אני אשלם חודשים על המאמץ הזה.

הבעיה שלך לא שגרתית, היא אומרת. נעשה בדיקה מקיפה במרפאה שלי בתל השומר עם הציוד המורכב יותר, אבל את תצטרכי להוציא הרבה יותר קול. אני נשארת מבולבלת ולחוצה. איך זה הגיוני שכדי להיבדק אני צריכה לעשות את מה שאני לא מסוגלת לעשות ובגללו הגעתי מלכתחילה? כאילו הבדיקה עצמה לא מתאימה לסוג הבעיה שלי.

וזה מצב תמידי, שאני לא מתאימה. הגוף שלי לא מתאים לאיך שהרפואה עובדת, למה שהרפואה מבינה. אני לא בטווח של מה שהיא רואה. והיא בתגובה מנסה לדחוס אותי לשמה.

ואולי היה אפשר שהרפואה תתאים את עצמה למה שעומד מולה? היה אפשר לשאול אותי כמה אני יכולה לדבר, לסמוך על מה שאני אומרת. לתת לי זמן לכתוב את התשובות שלי. לשאול אם יש צלילים שאני כן יכולה לעשות. אולי לבקש להביא הקלטות של קול מזמנים שהוא טוב יותר ורע יותר. לחשוב רגע ביחד איך בודקים את מה שצריך מבלי לגרום לי נזקים. זה לא בלתי אפשרי.

תארו לכם.ן רפואה שמתאימה את עצמה למטופל.ת.

הבוקר, במקום הבטוח שלי: ליד מגשי השתילה