הורים הם האנשים הכי חשובים בכל העולם

אבא שלי נפטר השבוע, אחרי מלחמה של 20 שנה בפרקינסון ועוד חצי שנה של מלחמה בסרטן. אחרי שנים קשות מאוד 😔

מאחר והידיים שלי כבר קרסו, הנה משהו שכתבתי עליו פעם מזמן:

כשהייתי ילדה בת שש או שבע, אבא היה היחיד שחותך מלונים ואבטיחים בבית. זו הייתה מלאכה לגברים, אמא הייתה אומרת: שלום יחתוך, שלום תחתוך. זה תמיד ככה בין גברים ונשים נשואים, לכל אחד התפקיד שלו בין אם רוצה או לא. השנים עושות כל אחד מבני הזוג מדויק ומסוים חרכים וסדקים שיתאימו זה לזה, איפה שזה חלש זה מתחזק, איפה שזה נעלם זה מופיע. ואת האבטיחים היה אבי חותך במיומנות שנראתה בלתי ניתנת לחיקוי, באותו דיוק ושקט ואהבת האוכל. היה מזיז את הסכין לאט לאורך הפלח, ואחר כך חותך קוביות. תמיד כך. האיטיות הסבלנית מצד אחד והתאווה מצד שני. תמיד מרוסנת ורתומה למה שצריך לעשותו בצורה המסוימת ואין לעשותו אחרת. אני חושבת את כל זה בזמן שאני חותכת מלון בסכין הטובה שלי. אני מנסה למצוא איפה בפעולה הזאת היה החלק המורכב. הפרי נחתך תחת ידיי בפשטות ובלי מאמץ ובלי טכניקה. אפילו אם הייתי רוצה ללמד מישהו לא היה לי אלא לומר: כך תחתוך, אין לזה כישורים אין מיומנות. ולמרות זאת. למרות זאת כשאני נזכרת באבי עושה זאת ואני משקיפה מלמטה ורואה רק את קצה השיש ואת תחתית פרצופו הוא נראה לי כמי שיש לו כישורים יוצאי דופן, ובלתי נתפסים על ידי בני האנוש הרגילים. וזה מפני שרק בילדותך אתה ניצב במצב שבו אתה כלי ריק מתוכנה וחסר אונים בעולם, ואדם אחר בקיא בו לחלוטין ונע בו מבלי לחשוב וכל השאלות שיש לך בעולם מופנות אליו. כל מה שעשה היה מוגדל באלף זכוכיות מגדלת. כל תנועת סכין וכל מילה וכל שתיקה. וכל אבן שהונחה בדרך בחומה שנבנתה בינינו עם השנים לא שינתה את העובדה שהורים הם האנשים הכי חשובים בכל העולם. ========= אהבתי אותו כל כך. יהי זכרו ברוך 💔