גינת קיץ שמתה וגינת החורף שבדרך

עכשיו כשאני חוזרת ללכת ואני מבקרת בגינת ירק שלי שוב, אני רואה שאחרי חודשיים וחצי של הזנחה, הרוב די מת.

דלעת ז"ל

יש עוד כמה מלונים, שיחי העגבניות עפים על עצמם לגמרי, ויש חצילונים חמודים שצומחים כאילו כלום, בלי מאמץ. אבל הרוב יבש ומסכן ומאוחר מידי בעונה בשביל להציל משהו או לשתול מחדש.

יש תזמונים בחיים. תזמונים לקריירה, למערכות יחסים, לפרוייקטים אישיים, לתחביבים. וכשאת מפספסת אותם כי בדיוק היית מרותקת למיטה שבועיים, כי שברת את הרגל, כי פתאום סימפטום חדש שהיית צריכה ללכת לשמונה רופאים לבדוק - דברים נוסעים ממך. את מאבדת אותם.

למדתי לצפות שדברים יסעו בלעדיי. שאני אפספס עונות, שפרויקטים שאני משקיעה את כולי בלטפח - לא אהיה שם כדי לקצור את הפירות שלהם. (מילולית הפעם! :) ) אבל למדתי גם להגיד - תמיד יש את העונה הבאה. מה, ספטמבר כבר מעבר לפינה. עוד חודש וקצת כבר נתכנן את הגינת חורף שלנו, מלא חסות וגזרים וצנוניות! נרים ערוגות מחדש, נגייס חברים לימי עבודות גינה, אני אחלק את האנרגיה שלי בקפידה - כל יום טיפה טיפה טיפה, כדי לא לקרוס בתהליך. ובאוקטובר כבר הכל יהיה יפה ומסודר ושתול ואני אתחיל לרוץ כל בוקר בהתלהבות לראות איזה עלה צמח בלילה. אני לא באמת יודעת אם כשדצמבר יבוא הגוף שלי יהיה מסוגל לעכל חסות וגזרים. אני לא יודעת אם אני אני אהיה חזקה מספיק כדי להיות שם כל בוקר לדאוג לצמחים. אבל אני יודעת שאני תמיד אמשיך לתכנן ולשתול כאילו שכן.

כשהחיים כל כך מלאי סערות מחריבות, את לומדת לבנות בלי קשר למה יצא מזה. אלה לא באמת הירקות, לא בשביל זה. זו מי שאת כשאת נותנת את כולך לפרויקט, כשאת משתתפת במשחק המטורף וחסר הסיכוי הזה של החיים: מתמסרת לתקווה הקלושה שיצמח. מוכנה לכאב הלב של האכזבה. ממלאים את בית החזה. ממלאים את החיים במשמעות.

יש משפט משיר של יהודה עמיחי, שמלווה אותי שנים. הוא אומר: "לחיות הוא לבנות אניה ונמל בעת ובעונה אחת, ולהשלים את הנמל כשהאניה כבר טבעה מזמן." איש חכם היה <3

חסה משנה שעברה, בקרוב נשתול שוב