אצלך הבעיה היא בראש

לפני ארבע שנים הייתי אצל רופא ריאות. גבר מבוגר שלא הסתכל עליי אפילו פעם אחת במהלך כל הפגישה. הייתי אחרי בדיקת נשימה קלילה מאוד שבה בסך הכל הייתי צריכה לנשוף כמה פעמים לתוך מכשיר קטן, אבל הייתי במצב כל כך ירוד שרק מזה נשארתי מסוחררת לחלוטין, רואה שחור ועם נשימה כל כך גרועה שבקושי יכולתי לדבר.

ישבתי שם מתנשפת כמו אחרי מרתון והוא ישב מולי עם העיניים במסך עם תוצאות הבדיקה שלי ואמר לי: "הכל בסדר אין לך כלום".

שאלתי אותו "אז מה לעשות?" מתוך מחשבה שבטוח שברור לשנינו שזה ש*הוא* לא יודע מה יש לי, לא אומר שאף אחד לא ידע. והוא אמר : "תלכי לראות פסיכולוג"

שאלתם את עצמכם פעם מאיפה בא הרעיון שמחלה יכולה להיות "בראש"?

למרות שזה נשמע לנו נורא חדשני וניו אייג'י - הרעיונות האלה התחילו פחות או יותר בתקופת פרויד. הוא טען שטראומות מודחקות יכולות לגרום למחלה שאינה אמיתית, אלא נפשית. הוא קרא לזה "הפרעת המרה", החולה חש את הסימפטומים כאמיתיים, למרות שאינם. מה הסימפטומים? וואו. הכל. כל סימפטום שתוכלו להעלות על הדעת. כולל תסמינים נוירלוגים חריפים שכוללים שיתוק, פרכוס וכו'.

נשאלת השאלה - איך אפשר היה בימי פרויד להבדיל בין מחלה "אמיתית" לבין מחלה פסיכוסומטית?

בדיקות מעבדה כסמכות העליונה

בואו נבין משהו. פעם - לא היו בדיקות מעבדה בכלל. חולים וחולות אובחנו לפי תסמינים מדווחים. כשהתחילו להיכנס הבדיקות הראשונות הרפואה השתנתה - היא הפכה למדע מדיד. אבחנה נהייתה תהליך מדעי, שבו הבדיקות ולא מה שאומר החולה - הן שמסננות ואומרות האם יש מחלה רק מה הבעיה? שעד שלא המציאו סריקות מוח - היו בטוחים שמחלות נוירלוגיות למיניהן הן פסיכולוגיות, ועד שלא ידעו לזהות מדדי דם מסויימים - היו בטוחים שמחלות אוטואימוניות הן מדוימיינות לחלוטין וכו'. למעשה, בכל כמה שנים מחלה נוספת שנחשבה נפשית יוצאת מ"פח הזבל" של ההגדרה הזו אחרי שמוצאים בדיקות מעבדה שמוכיחות את קיומה. כן, בשביל רופאים המעבדה היא אלוהים ומה שהחולים אומרים - לא רלוונטי.

גברים חולים, נשים היסטריות

בואו נבין עוד משהו, בימים האלה שאנחנו מדברים עליהם כאן - מקצוע הרפואה היה מקצוע גברי בלבד. ומשום שכך, ובגלל הטיות שובינסטיות להחריד - נשים היו אלה שנחשבו היסטריות ואובחנו כסובלות מהפרעות שכאלה, בזמן שגברים נלקחו ברצינות. מחלות שגברים נוטים לחלות בהן יותר נחקרו הרבה יותר, נמצאו הרבה יותר תשובות לגביי הגורמים שלהן והטיפול בהן. לעומתן - מחלות נשיות יותר סבלו מהעדר התייחסות רצינית וכתוצאה מכך - לא היה מידע עליהן, לא נמצאו הגורמים והן המשיכו להיחשב פסיכולוגיות. מעגל שכזה.

האם באמת התקדמנו מאז?

למרות שהדבר הזה הוא אבסורד מוחלט, המצב לא שונה מידי היום. כן, יש הרבה יותר נשים ברפואה. יש הרבה יותר ידע ובדיקות מעבדה. אבל זה עדיין מקצוע גברי, מחלות נשיות עדיין סובלות מהזנחה מטורפת ביחס למחלות גבריות. נשים עדיין מאובחנות על ימין ועל שמאל כסובלות מהפרעה פסיכוסומטית\ סומטית\ הפרעת המרה. וגם לגביי מחלות מוכרות וידועות כמו גידולים שונים במוח, מחלות אוטואימוניות למיניהן ואפילו סרטן - המחקר מראה לנו שאבחון של נשים לוקח במחלות מסוימות פי 3 יותר זמן מאבחון של גברים. אנחנו מדברים על שנים. לפעמים עשורים של הזנחה רפואית, של אישה שמסתובבת בין רופאים שמתייחסים אליה כאילו שהיא "משוגעת" בזמן שהבריאות שלה מתדרדרת.

מה הקריטריון לאבחון הפרעה כזו?

בגדול - אדם שמדווח על תסמינים קשים (כל תסמין שהוא), שהתפקוד שלו ירוד, שנראה נסער ושיש מאחוריו היסטוריה של המון חיפושים רפואיים שלא נשאו פרי ושאינם מוסברים על ידי בדיקות מעבדה. באחת ההגדרות עוד הגדילו לעשות והגדירו שהאדם בכלל לא צריך להרגיש מדוכא, או שיש לו איזשהי בעיה נפשית. כי זה בתת מודע שלו.

נחשו מי עוד מתאים לקריטריון הזה? נכון, אדם חולה מאוד בלי בעיות נפשיות מיוחדות שניצב בפני מערכת מסועפת ואדישה שמסרבת לקחת אותו ברצינות. ואם נהיה כנים - לרוב זו אישה שעומדת בפני רופא גבר, ענתיקה, בעל סמכות. שעדיין חושב שנשים נוטות להיסטריה. נחשו מה קורה ברגע שרופא לא יודע מה יש לך ומחליט שהכל אצלך בראש? נכון, הוא מפסיק לחפש.

האם בכלל יש דבר כזה הפרעה פסיכוסומטית?

אני נוטה לחשוב שלא. אבל זו הבעיה עם התיאוריה הזו - שהיא מעולם לא הוכחה בשום צורה. היא רק המשיכה מדור לדור כמו סיפור אגדה. למעשה, אין שום דרך להוכיח אותה באופן מדעי, איך אפשר? ההוכחה היא תמיד העדר מציאת סיבות פיזיולוגיות. האם סביר שרופאים יהיו כל כך יהירים שרק בגלל שהם לא מצאו מה יש לך, זה אומר שאין לך כלום? בעיניי הרעיון הזה היה ותמיד ישאר אמונה.

מה חשוב לי שתקחו מזה?

כשרופא אומר לך שהכל בסדר ואת צריכה לראות פסיכולוג, זו לא סיטואציה ספציפית שנוצרה בינך לבינו כי את כזו והוא כזה. יושבים שם איתכם בחדר הטיפול עשרות תיאורטיקנים עתיקים עם תיאוריות לא מוכחות, יהירות של מדע שלא מפסיק לשכוח עד כמה הוא לא ידע רק לפני עשור ועשרות על מאות שנים של שוביניזם רפואי.

שתפו את הפוסט הזה בבקשה, ותכתבו פה בתגובות מה דעתכם על הנושא הזה.

=============== רוצים לקרוא\ לשמוע על זה עוד?

• אני ממליצה מאוד על הספר doing harm\ maya dusenbery הוא בדיוק על הנושא הזה, והקריאה בו הדהימה אותי והטריפה את דעתי כל עמוד מחדש

• אפשר גם לשמוע את הפודקסאט הזה עם הראיון של מאיה דוסנברי (בערך שעה)

• או לראיון קצרצר איתה, פה

• בפוסט הזה מהבלוג אני נותנת עצות פרקטיות ללא מאובחנים - איך להתקדם במסע אל האבחנה

• בפוסט הזה אני מספרת איך פגשתי בפעם הראשונה רופאה מומחית לתסמונת התשישות הכרונית ואיזה הבדל זה היה

• בפוסט הזה אני מספרת איך קיבלתי אבחנה של אהלרס דנלוס (eds) אחרי עשור של ניסיונות חיפוש

• בפוסט הזה כתבתי על איך חוסר אמונה של רופאים גרמה לי לספק עצמי עצום ולהתדרדרות הבריאות שלי
  

=============== הערות חשובות:

• גם גברים סובלים מהתוויות האלה, בעיקר כשהם סובלים ממחלות לא מוכרות ושקופות, אבל מבחינה מספרית אין בכלל מה להשוות

• אני לא טוענת או חושבת שאין קשר בין הגוף לנפש. כמובן שיש. רשת השפעות דו כיווניות ומורכבות מאוד.

• אני כמובן מודעת לכך שהפרעות נפשיות מסויימות כמו דיכאון מלוות גם בתסמין של עייפות, ולכן קל לאבחן בטעות.

• אין שום בושה בלסבול מכל הפרעה נפשית באשר היא. הבעיה היא שברגע שהתווית הזו ניתנת, מפסיקים לחקור ובריאות של מיליוני נשים ברחבי העולם ניזוקה.

• התייחסתי פה לכל ההפרעות האלה (המרה\ סומטית\ פסיכוסומטית וכו) בקטגוריה אחת כדי לא לחפור יותר מידי, אבל זה כמובן נושא מורכב יותר.

• התנצלות מראש על זה שאני לא כותבת באופן שפונה לשני המינים, זה מסורבל לי והמוח שלי גם ככה עייף. אנא סליחתכן.ם :)