life of alice.

כשהייתי צריכה להפסיק רשמית לעבוד לחלוטין, דאגתי שאני כבר לא אהיה אני. מי שהייתי בעשור האחרון, הייתה מי שהייתי בקריירה שלי. אם לפשט את זה מהתוכן ולהשאיר את השלד שמאחורה: מישהי שלוחמת למען מטרה גדולה יותר, שמרגישה שהיא נותנת קול למי שאין לו ושזה עוזר איכשהו לעולם, מישהי שיש לה המון סקרנות ללמוד ושיש לה המון מה להגיד ושחשוב לה להגיד אותו. הייתי האישה הזו 12 שנה. ואז הייתי צריכה להפסיק. והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות שנפלה לאיזו מחילת ארנב, יצאה בעולם שונה לחלוטין והלכה לגמרי לאיבוד.

מה שגיליתי בשנתיים שמאז, הוא עולם תוכן שונה ומרתק לא פחות: מהעולמות הכי פנימיים וקסומים של איך הגוף שלנו עובד, ואיך הוא מתקלקל דרך העולמות הכואבים של אלפי חולים ברחבי העולם, שחסרים מהעולם וחסרים לעצמם ושתמיד יש בהם מידה מסוימת של אבל, ודרך הרמה החברתית והתסכול בלראות את חוסר העשייה למענם ואת כל הדלתות הנטרקות בפרצוף. משם ועד הדברים הכי הכי הזויים שקיימים - תרפיות שונות ומשונות, הכוללות בד"כ שימוש בשמן קוקוס בדרך כזו או אחרת 😁 שבחלקן אפילו התנסיתי ברגעי ייאושי.

גיליתי גם שאני עדיין האישה הזו. שיש המון מטרות גדולות שאין מי שילחם אותן, שיש המון אוכלוסיות בעולם הזה שאין להן קול. שהסקרנות ללמוד היא אותה סקרנות ואולי בעיקר, שהצורך להגיד בקול - עדיין שם. ושיש לי עוד את האמונה שחשוב להגיד, כי זה תמיד יעזור למישהו במשהו. כי זה היופי האדיר של רשתות חברתיות - אנחנו יכולים לספר את הסיפורים שלנו, ללמוד אחד מהניסיון של השני וביחד, אנחנו משהו שהסכום שלו גדול יותר איכשהו.

אז אני חושבת שזה מה שהבלוג הזה הולך להיות:. הניווטים שלי דרך הניסיונות הסטנדרטיים והמטורללים להשיג בריאות, המלחמות מול המוסדות, הבורות והתגובות. ובעיקר על החיים בינתיים, שהם לא non life כמו שחשבתי שיהיו, הם פשוט אחרים ומיוחדים מאוד, בדרכם.