ג'ודית היומן ומהפכת הנגישות

הלוואי והייתי ג'ודית היומן.

הלוואי והיו לי האנרגיות שלה, ואת התחושה הפנימית החזקה שלה, שדברים כמו שהם - לא משנה כמה אנחנו רגילים אליהם - הם לא כמו שהם צריכים להיות.

תכירו, זו האישה שהייתה אחת מראשי המאבק הנכים בארה"ב בשנות השבעים. עד אז, נכים לא היו יכולים לצאת החוצה ולהשתתף כמעט באף אירוע, מוסד או מקום פיזי בעולם. העולם לא היה נגיש, לא היו רמפות, ילדים נכים לא נדרשו להשתתף בלימודים. ג'ודי עצמה הייתה צריכה לנהל מאבק משפטי ארוך ומייגע על מנת לקבל תעודת הוראה אחרי שסיימה לימודים בהצלחה. נכים לא היו אמורים תלמידים או מורים וחיו מנותקים מהחברה. וזו נחשבה בעייה של הנכים עצמם. הם מוגבלים מה אפשר לעשות?

הסרט Crip Camp מתאר חלק מהמאבק הזה. מאבק ששיאו ב150 נכים שמשתלטים על בניין פדרלי ומסרבים להתפנות עד שהחוק לשיוויון זכויות עבורם יחוקק.

הם יושבים שם בבניין הזה חודש ימים, אנשים שזקוקים לסיוע להתהפך מצד לצד במיטה, אנשים שלא מסוגלים לאכול לבד, אנשים שזקוקים לתרופות באופן קבוע. לא ממש האוכלוסייה שמוחה בדרך כלל בצעדים קיצוניים כל כך. יותר מזה, הולך שם פאקין וודסטוק קטן. סצינה אחת נשארה איתי יותר מכולן ביחד. ג'ודי שעברה את כל החיים שלה נלחמת על כל טיפת השתתפות בעולם וכואבת כל ישיבה בצד שנכפתה עליה, יושבת מול חברי קונגרס שהגיעו לנסות ולשוחח עם המוחים. הם מציעים הצעות מעליבות, והיא קטנטנה כזו שיושבת על כיסא ממונע, מדברת בקול חנוק מדמעות ולא מאבדת טיפה מהחריפות שלה. והיא אומרת בנאום חד משמעי: "לא ניתן לממשלה להמשיך לדכא בעלי מוגבלויות." אני לא חושבת שאפשר להישאר אדיש בפני הדבר הזה - אקטיביזם כנה, מהפכני. שבא מכאב עמוק, לא מפחד להיות פגיע ולא מפסיק לרגע להיות חריף וחד וחזק. שלא מפחד ללכת לנקודות קיצון. שמבין - שהמאבק התקציבי, הוא ציני להחריד. ושצריך ללכת הכי רחוק שאפשר בשביל שינוי. אחרת הוא לא יקרה.

אני שואלת את עצמי איפה היום האקטיביזם מהסוג הזה. אני כל כך כואבת שאין לי את הכוחות הפיזיים להיות חלק ממנו. האם אנחנו שוכחים שהאפלייה כלפיי נכים עדיין קיימת? שקצבאות הנכות לא מאפשרות לאנשים בעלי מוגבלות להתקיים? שלהצטרך את מערכת הבריאות ואת המוסד לביטוח לאומי משמעו מלחמה מטורפת שדרושים כוחות של אדם בריא כדי לעמוד בה? שאם אין לך כסף כדי להיות חולה את פשוט נזרקת לכלבים? שאנשים בעלי מוגבלות עדיין נחשבים עלובי החיים ופחותי ערך. ושהאופן שבו המערכת עובדת פשוט לא מאפשר להם להשתקם?

הלוואי שהייתי ג'ודית היומן. שהיה לי את האומץ והכוח הפנימי לדמיין שלמרות שאני רגילה שהכל הוא מלחמה. זה לא אמור להיות ככה. שמגיע לנו טוב יותר. (כן ואת האנרגיה גם. אלוהים היא חתיכת יצור עם טורבו בישבן האישה הזו!)

============ קישורים! הסרט crip camp לצפייה בנטפליקס הרצאת הטד של ג'ודי

האוטוביוגרפיה של ג'ודית היומן